המבצע היחידי שיפסיק את כל המבצעים הצבאיים והמלחמות הוא מבצע הפסקת ילודה

אתמול בבוקר נפל טיל קרוב מאד לבית בו אני גר. מייד כשיצאתי מהמקלט ראיתי שהחלונות של השכנה ממול התנפצו. כשהגעתי הביתה ראיתי שגם אצלי נסדקו חלונות ודלתות זכוכית, לא לפני ספירת חתולים כמובן. כולם בסדר. ואז חשבתי שאולי חתולים של אחרים לא. אז יצאתי לסיבוב בשכונה עם ארגז חתולים ורצועת כלבים.
נבעתתי מכמה קרוב אלי זה היה. בפינת הרחוב שלי ראיתי המון כוחות חירום למיניהם. חשבתי שזה מרשים כמה מהר הם הגיעו, אבל שזה גם נורא עצוב כי זה מעיד על כמה חירום הוא שגרה במדינה המטורפת הזו.

בדקות הראשונות של כאוס של אזור פגיעה, עוד לא תפסתי שהיתה פגיעה ישירה של טיל, כי ראיתי פגיעות נזק לא קלות, אבל “רק” של זגוגיות מנופצות ותריסים תלושים בבניינים סמוך לרחוב שלי. שאלתי שכנים אם הם יודעים על חתול לכוד או חתולה שאבדה. מישהי אמרה לי שכאן לא אבל אולי איפה שנפל הטיל. רק אז הבנתי שהיתה נפילה ישירה בהמשך הרחוב. לבניינים שנפגעו ישירות כמובן שלא יכולתי להגיע, אבל יכולתי להסתובב מאד קרוב ולשאול. פגשתי אשה שגרה בבניין שחטף את הפגיעה ישירות. היא ובני משפחתה לא נפגעו, היא היתה רגועה יחסית וזה הרגיע גם אותי. שאלתי אם היא יודעת על חתולים שאולי לכודים או צריכים עזרה. היא השיבה שלא, ושכל הכלבים של הבניין היו במקלט. רווח לי, ונגע לליבי שלמרות הטראומה שעברה היא היתה קשובה גם למצוקה אפשרית של בעלי-חיים. באופן כללי, הופתעתי לטובה מתגובות של א.נשים לשאלות שלי על בעלי חיים שאולי לכודים באזור, או ברחו מבהלה. אף אחד לא זלזל, והרוב אפילו הגיב בחיוב לניסיון לעזור. הגעתי כדי לנסות לעזור אבל זה קצת עודד אותי בסיטואציה המחרידה הזו.

את מופע האימים של בן-גביר וכץ “פספסתי”, משום שהתברר לי, נוכח היקף הנזק הכל כך גדול, שבית של חברה ניזוק אז הלכתי לפנות זכוכיות זהתפזרו ולאטום חלונות שהתנפצו לחלוטין. בזמן הזה הסתבר שהשרים לפיזור מאצ’ואיזם הגיעו לזירה ופספסתי הזדמנות לא לאפשר למינוף העצמי שלהם על חשבון אנשים מבוגרים שנפגעו כי לא הספיקו להגיע למקלט, לעבור בשקט. אני יודע שזה כנראה לא היה עובד אבל לפחות הייתי מנסה.
המשכתי להסתובב, להסתכל לכיוון הקומות העליונות של הבתים ולשאול שכנים. לא מצאתי חתולים במצוקה, ואני ממש מקווה שאלו חדשות טובות מהבחינה הזו.

רק אחרי כמה שעות, דוקא בדרך חזור מהסריקה הזו, זה נחת עלי. כבר היה הרבה פחות הומה, הרבה פחות כוחות חירום ומשטרה, ובלי “סקרנים”. זה היה שקט נורא עצוב. א.נשים המומים, מביטים על כל ההרס מסביב. מידי פעם אפשר היה לראות א.נשים יוצאות מבניינים עם הרבה ציוד לכיוון הרכבים שלהן. רבים אחרים מטאטאים שברים, מפרקים תריסים, מפנים רהיטים הרוסים. הרדיוס של היקף הפגיעה לא יאומן.
ובמוחי הדהדה שוב ושוב כל הדרך הקצרה ובכל זאת נורא איטית הביתה, כמה מטומטם כל זה! איך אפשר שלא לעצור ולחשוב כמה זה מטומטם! וחשוב הרבה יותר, כמה זה אכזרי לא לעשות הכל בכדי לעצור את כל הסבל הזה. לא יכולתי שלא לחשוב על הניתוק העמוק של אינספור א.נשים איתם דיברתי על זכויות בעלי חיים לאורך רוב חיי הבוגרים, כשהם מקיאים קלישאות אודות עליונות המין האנושי. איזו עזות מצח זו מצד המין האנוכי להמשיך להאמין בשקר הזה אחרי כל מה שהוא עולל, מעולל ועוד יעולל לבני מינו, ובטח לשאר המינים על הפלנטה האומללה הזו.
די. מספיק. אין דרך ודאית, בטוחה, ובלתי אלימה להפסיק את כל הסבל שנגרם על ידי בני אדם ולבני אדם, מלבד החלטה בוגרת, אחראית, מוסכמת, וכוללת, שנהיה הדור האחרון.

בתמונה זה ולנטין ואני ברגע רגוע ונעים שעות ספורות לפני שהמלחמה עם אירן פרצה