בלש אמיתי אנטינטליסט כוזב

בחלק זה של האתר אתייחס לכמה סרטים ותוכניות טלוויזיה שלדעתי מעניין לסקור אותם מנקודת מבט אנטי-נטליסטית. זה לא ישקף את הטעם האישי שלי בסרטים ובתוכניות טלוויזיה, או את ההמלצות שלי לסרטים ותוכניות טלוויזיה שלדעתי מכילות תוכן אנטי- נטליסטי, אלא רעיונות בנוגע לרבייה שבאים לידי ביטוי בכמה סרטים ותוכניות טלוויזיה נבחרות שלדעתי מעניין להתייחס אליהם.

אני לא חושב שיש תוכנית טלויזיה ראויה יותר מהעונה הראשונה של בלש אמיתי להשיק את סדרת הסקירות הזו של תרבות הפופ מנקודת מבט ביקורתית על רבייה.

פסימיסט ואנטי-נטליסט אמיתי

אני מניח שאין צורך להסביר את הסיבה שהתוכנית, או לפחות אחת משתי הדמויות המובילות שלה, נחשבת לדמות בדיונית איקונית של פסימיות ואנטי-נטליזם. אני מניח שבמקרה הזה גם אין צורך לפרט את קו העלילה. אז רק אסתפק בכך שזאת דרמת פשע שמספרת את סיפורם של מרטי הארט וראסט קוהל, שני בלשים שחשבו שהם פתרו מקרה רצח פולחני של אישה צעירה בלואיזיאנה בשנת 1995, רק כדי לגלות בשנת 2012, שקרה רצח דומה מאוד, ולכן ייתכן שהרוצח עדיין מסתובב חופשי.
אבל אני מניח שכן יש צורך להסביר מדוע אני חושב שהתוכנית הזו היא בעצם אנטי-אנטינטליסטית. ולשם כך אין צורך לספר את הסיפור מההתחלה אלא לדלג ישר אל סופו.
חשוב לי לציין לפני שאצלול לזה, שהעונה הראשונה של בלש אמיתי, לצד ולמרות כל מה שנטען בהמשך הטקסט הזה, ללא ספק, מציגה בצורה מפורשת, קוהרנטית, רצינית ויחסית יסודית, פסימיות ואנטינטליזם. בטח הרבה יותר מכל תוכנית אחרת שראיתי אי פעם. וזה בהחלט הישג.

ראסט קוהל איננו דמות משנית שעוזרת לקדם את העלילה, או לקדם דמות אחרת בתוכנית, אלא היא אחת משתי דמויות מובילות בסדרה אשר מבוססת בצורה יוצאת דופן על שתי דמויות מובילות. למעשה, יוצר התכנית ניק פיזולטו, אמר שלמעט הסצנה הראשונה הקצרה בפרק האחרון בה הצופים מקבלים הצצה קצרה לנקודת המבט של המלך הצהוב, כל סצנה וסצנה אחרת בסדרה מכילה אחת משתי הדמויות המובילות של הסדרה. הסיפור מתקדם כשהם בסצנה, והצופים נתקלים בדמויות אחרות רק כשאחת משתי הדמויות המובילות נמצאת בסצנה, כלומר, בסדרה הזו, הדמויות הראשיות מאוד מרכזיות. ואחת משתיהן היא דמות פסימיסטית ואנטי-נטליסטית במיוחד. מעולם לא ראיתי דמות דומיננטית כל כך שתפיסת עולם פסימיסטית כל כך דומיננטית באופייה.

הנה כמה תזכורות לכמה מהטענות הפסימיסטיות והאנטי-נטיליסטיות של ראסט לאורך הסדרה:

“אני מחשיב את עצמי כריאליסט, אבל במונחים פילוסופיים, אני מה שנקרא פסימיסט”
(Episode 1 – The Long Bright Dark)

“אני חושב שהתודעה האנושית הייתה שגיאה טרגית באבולוציה. הפכנו מודעים מדי לעצמנו. הטבע יצר היבט של הטבע שנפרד מעצמו. אנחנו יצורים שלא צריכים להתקיים על פי חוק הטבע. אנחנו דבר שפועל תחת האשליה שיש לו עצמי, ההצטברות הזו של חוויה חושית ותחושה, מתוכנתים בביטחון מוחלט שכל אחד מאיתנו הוא מישהו כשלמעשה, כולם הם אף אחד.”
(Episode 1 – The Long Bright Dark)

“אני חושב שהדבר המכובד למין לעשות הוא להתכחש לתיכנות שלנו, להפסיק להתרבות, ללכת יד ביד להכחדה, פעם אחרונה בחצות, אחים ואחיות בוחרים לצאת מזה.”
(Episode 1 – The Long Bright Dark)

אחרי שנשאל על ידי שותפו מרטי הארט מה הטעם לקום מהמיטה בבוקר? ראסט משיב: “אני אומר לעצמי שאני עד, אבל התשובה האמיתית היא שזה כמובן התיכנות שלי, וחסרה לי היכולת להתאבדות”. (פרק 1 – The Long Bright Dark)

“זה הכל גטו בנאדם, ביוב ענק בחלל החיצון”
(Episode 1 – The Long Bright Dark)

“אתה יודע איך אני חושב על הבת שלי עכשיו? אתה יודע… על מה שנחסך ממנה? לפעמים אני מרגיש אסיר תודה.
הרופאים אמרו שהיא לא הרגישה דבר. נכנסה ישר לתרדמת, ואז, איפשהו בתוך… החשיכה הזו, היא השתחלה לסוג אחר, עמוק יותר. האם זו לא דרך יפה לצאת החוצה? אה! ללא כאב, כילדה מאושרת. הממ. כן, הבעיה עם למות מאוחר יותר זה שכבר התבגרת. אה! הנזק כבר נעשה. זה מאוחר מדי.”
(Episode 2 – Seeing Things)

“יש לך ילדים? ובכן, יש לך את ההיבריס שנדרש כדי… למשוך נשמה מתוך אי-קיום לתוך הבשר הזה. ולהכריח חיים לתוך המגרסה הזו. ולגבי הבת שלי, היא, אה…היא חסכה ממני את החטא של להיות אבא.”
(Episode 2 – Seeing Things)

“מה זה אומר על החיים, הממ, אתם חייבים להיפגש, לספר לעצמכם סיפורים שמפרים כל חוק ביקום רק כדי לעבור את היום הארור? מה זה אומר על המציאות שלך, מרטי?”
(Episode 3 – The Locked Room)

“לפחות אני לא דוהר לרמזור אדום”
(Episode 3 – The Locked Room)

“תראה, לכולנו יש את מה שאני קורא לו מלכודת חיים, את הוודאות העמוקה הזאת שדברים יהיו אחרת, שתעבור לעיר אחרת ותפגוש את האנשים שיהיו החברים לשארית חייך, שאתה תתאהב ותהיה מסופק.
הגשמה מזוינת, אה, וקלוז’ר, לא משנה מה לעזאזל השניים האלה… פאקינג צנצנות ריקות כדי להחזיק את הסערה הזו, ושום דבר לא באמת מסופק ממש עד הסוף, וקלוז’ר…לא. לא, לא. שום דבר לעולם לא נגמר.”
(Episode 3 – The Locked Room)

“אנשים. ראיתי את הסוף של אלפי חיים, בנאדם… צעירים, זקנים. כל אחד כל כך בטוח בממשות שלו, שהחוויה החושית שלו היוותה אינדיבידואל ייחודי עם מטרה, משמעות… כל כך בטוחים שהם היו יותר מבובה ביולוגית. ובכן, האמת תצא לאור, וכולם רואים ברגע שהחוטים נחתכים, כולם נופלים”.
 (Episode 3 – The Locked Room)

“כל גוף דומם כל כך בטוח שהוא היה יותר מסך הדחפים שלו, כל הסיבוב חסר התועלת, המוח העייף, ההתנגשות של תשוקה ובורות.”
 (Episode 3 – The Locked Room)

“לזה אני מתכוון כשאני מדבר על זמן, ומוות, וחוסר התוחלת. פועלים רעיונות רחבים יותר מאחורי הקלעים, בעיקר מה שמחויב בינינו כחברה בכדי לתחזק את האשליות ההדדיות שלנו. 14 שעות צפייה רצופות בגופות ואלו הדברים שאתה חושב עליהם. עשית את זה פעם? הממ? אתה מסתכל בעיניים שלהם, אפילו בתמונה. לא משנה אם הם מתים או חיים. אתה עדיין יכול לקרוא אותם, ואתה יודע מה אתה רואה? הם קיבלו את זה בברכה, הממ, לא בהתחלה, אלא ממש ברגע האחרון. זו הקלה שאין לטעות בה, כי הם פחדו ועכשיו הם ראו בפעם הראשונה כמה קל פשוט לשחרר, והם ראו… באותה ננו-שנייה אחרונה, הם ראו מה הם, שאתה, עצמך, כל הדרמה הגדולה הזו, זה אף פעם לא היה שום דבר מלבד אלתור של הנחות ורצון מטומטם, ואתה יכול פשוט להרפות סוף סוף עכשיו כשאתה כבר לא צריך להחזיק בכח… להבין שכל החיים שלך.. אתה יודע, כל האהבה שלך, כל השנאה שלך, כל הזיכרון שלך, כל הכאב שלך… הכל היה אותו דבר. הכל היה אותו חלום, חלום שהיה לך בתוך חדר נעול, חלום על להיות אדם…וכמו הרבה חלומות…יש מפלצת בסופם.”  (Episode 3 – The Locked Room)

“אתה מבין, לפעמים, אנשים טועים לחשוב שיצירת ילד היא תשובה למשהו. אתה יודע, כמו דרך לשנות את הסיפור שלהם.”
(Episode 6 – Haunted houses)

אני משתמש בכוונה בציטוטים רבים למרות שאני מניח שרובכם מכירים את רובם, וזה כדי להראות עד כמה הפסימיזם והאנטי-נטליזם של ראסט קוהל עמוק, יסודי, ומבוסס היטב. לכן תפיסת העולם הכל כך מבוססת שלו לא יכולה להנטש לחלוטין בגלל רגע אחד של “מודעות עמומה בתוך חושך”, בזמן שהוא היה בתרדמת. אז עם כל השבחים, קשה להסתיר את האכזבה העמוקה, אם לא את תחושת הבגידה, מההתכחשות לכל הרעיונות המובעים בציטוטים לעיל, בסיום הסדרה.

פסימיסט כוזב ואנטי-נטליסט כוזב

על פניו, זה אולי נראה קצת קשוח ושיפוטי מידי לטעון שפחות מעשר דקות בסדרה יכולות לגרום כל כך הרבה נזק לכל כך הרבה רעיונות חשובים מבחינה אתית שנפרשו לאורך שאר השבע וחצי שעות שלה, אבל הסוף של הסדרה הזו, לדעתי , הצליח לעשות את זה.

להלן תמליל סצנת הסיום של הסדרה:
ראסט: היה רגע… אני יודע כשהייתי מתחת לחושך שמשהו… מה שזה לא יהיה שאליו הצטמצמתי, אתה יודע, אפילו לא להכרה. זו הייתה מודעות עמומה בחושך… ויכולתי… יכולתי להרגיש את ההגדרות שלי מתפוגגות.
ומתחת לחושך הזה, היה סוג אחר, הוא היה עמוק יותר, חם. כמו חומר. יכולתי להרגיש, בנאדם.
וידעתי… ידעתי שהבת שלי מחכה לי שם. כל כך ברור… יכולתי להרגיש אותה. יכולתי להרגיש אותם. יכולתי להרגיש גם חתיכה מאבא שלי. זה היה כאילו הייתי חלק מכל מה שאי פעם אהבתי.
וכולנו, שלושתנו, פשוט התפוגגנו.
וכל מה שהייתי צריך לעשות זה לשחרר. ושחררתי. אמרתי, “חושך, כן, כן” ונעלמתי.
אבל עדיין יכולתי להרגיש את האהבה שלה שם. אפילו יותר מבעבר. שום דבר… שום דבר מלבד האהבה הזאת.
ואז התעוררתי.
מרטי: היי, אה… האם אתה לא סיפרת לי פעם אחת, בארוחת ערב, פעם, אולי, על זה שפעם היית נוהג להמציא סיפורים על כוכבים?
ראסט: כן, הייתי באלסקה מתחת לשמי הלילה.
מרטי: כן. נהגת לשכב שם ולהסתכל למעלה. כֵּן. בכוכבים?
ראסט: כן. אתה זוכר שמעולם לא צפיתי בטלוויזיה עד שהייתי בן 17, אז לא היה הרבה מה לעשות שם בחוץ, מלבד להסתובב ולחקור. ו… ואז להסתכל למעלה לכוכבים ולהמציא סיפורים.
מרטי: כאילו מה?
ראסט: אני אגיד לך, מרטי, הייתי בחדר הזה, מסתכל מהחלונות האלה כל לילה כאן. פשוט חושב שיש רק סיפור אחד. הכי ותיק.
מרטי: מהו?
ראסט: אור נגד חושך
מרטי: טוב, אני יודע שאנחנו לא באלסקה אבל נראה לי שלחושך יש הרבה יותר טריטוריה.
ראסט: אתה יודע, אתה מסתכל על זה לא נכון, על… השמיים.
מרטי: מה הכוונה?
ראסט: פעם היה רק ​​חושך. אם תשאל אותי, האור מנצח”.

זה מאוד מאכזב שעד שסוף סוף יש דמות אנטי-נטליסטית ופסימיסטית כה עמוקה, חדה ומנומקת בתוכנית טלוויזיה מצליחה, כל מה שצריך כדי להפוך אותה, זה שהיא תפצח סדרה אחת של פשעים, אמנם מחרידים ביותר, אבל עדיין רק סדרה אחת של זוועות בעולם מלא בזוועות מכל הסוגים וההיקפים.
המהלך הזה מצמצם באופן קיצוני את ראסט קוהל מאנטי-נטליסט ופסימיסט מאוד נחוש איתן ומנומק, למישהו עם עניין אישי. למרות שאנו יודעים שהוא הושפע מאוד ממותה של בתו, שהובילה גם לסיום נישואיו, הטיעונים שלו היו מאד מקיפים, חדים, מבוססים ובלתי אישיים אלא עקרוניים וגלובליים. סצינת הסיום של הסדרה מתעלמת מכל הטענות וההערות העמוקות של ראסט אודות הקיום לאורך כל הדרך, ופתאום זה הופך את הכל למעין מסע התגלות פרטי.
אבל פסימיזם פילוסופי הוא, צריך להיות, והיה כזה כשיצא מפיו של ראסט, כללי ולא אישי. זוהי השקפה פילוסופית על החיים בכלל, על החיים בפני עצמם, לא על חייו של אדם ספציפי. לכן אין שום סיבה שתפיסת העולם של ראסט תשתנה באופן קיצוני כל כך, אם לא תתהפך לחלוטין, בעקבות מותו של אדם רשע אחד, או בעקבות חווית סף המוות שלו עצמו. העולם הוא עדיין אותו עולם כפי שהיה לפני שראסט נפל לתרדמת. אנשים מרושעים אחרים עדיין פוגעים קשות באנשים רבים אחרים.

אולי ראסט קוהל הצליח להביס אדם אחד שהוא רוע בהתגלמותו, אבל כל קורבנותיו לאורך השנים לא הצליחו. וראסט יודע את זה. איך אפשר להתייחס לזה כמקרה של ניצחון האור על החושך כשהחושך עינה את מי יודע כמה ילדים במשך עשרות שנים?

מקרה אחד של ניצחון על אדם אחד שהוא רוע בהתגלמותו לא היה צריך לשנות את התפיסה של פסימיסט כל כך מודע ומבוסס היטב כמו ראסט קוהל. זה הרבה יותר סביר מצידו לחשוב שיש פחות אדם אחד רשע בעולם מלא ברשע. כמובן שזה בוודאי טוב יותר מאשר עולם עם “המלך הצהוב”, אבל זה עדיין עולם נוראי מאוד. כל מה שראסט אמר לאורך שמונת הפרקים של הסדרה עדיין נכון גם לאחר שאדם אחד שהוא רשע בהתגלמותו נהרג.

העולם בוודאי פחות נורא בלי “המלך הצהוב” בו, אבל אין סיבה להסתכל על זה אחרת מנקודת מבט פילוסופית מפני שכל הזוועות ש”המלך הצהוב” חולל ולא ימשיך לעשות, לא היו צריכות לקרות מלכתחילה. וכמובן, את כל הזוועות של המשפחה של “המלך הצהוב” לא ניתן לבטל רטרואקטיבית.
אז אין לראות בהרג של “המלך הצהוב” ניצחון של הטוב על הרוע, אלא שכמה מעשים רעים שלא היו צריכים להתרחש מעולם, לו העולם הזה באמת לא היה כל כך נורא, לא יקרו יותר. ואפילו זה לא בטוח שכן רק ארול צ’ילדרס, הלא הוא “המלך הצהוב”, מת, בעוד ששאר חברי הכת, כולל חברים אחרים במשפחת טאטל, חופשיים.
זה לא ניצחון של הטוב על הרע. אין שום דבר טוב בכך שילדים לא נאנסים ונרצחים בצורה פולחנית, זה פשוט שיש דבר רע מאוד בילדים שנאנסים ונרצחים בצורה פולחנית (או בכל צורה אחרת). העולם צריך להיות מרושע באופן מיוחד בכדי לראות את עצירת לפחות חלק מהמקרים של פגיעה קיצונית בילדים כניצחון של הטוב.

בפרק 3 בעודו עומד באוהל הכנסייה, ראסט שואל את מרטי באופן רטורי: “מה זה אומר על החיים, הממ, אתם חייבים להיפגש, לספר לעצמכם סיפורים שמפרים כל חוק ביקום רק כדי לעבור את היום?” אז בפרפרזה על שאלתו אפשר לשאול שאלה רטורית אחרת: ‘מה זה אומר על החיים, הממ, אתה צריך לתפוס אדם רשע אחד, ואז לספר לעצמך סיפורים שאור היקום זורח חזק יותר מהחושך, רק כדי לעבור את היום?’

איזה מין פסימיסט יטען ברצינות שהאור מנצח כי פעם היה רק ​​חושך? כל פסימיסט אמיתי מבין מהי המשמעות של זה שיש אור ­– זה אומר חיים וכל מה שקשור בכך, ולכן חושך מוחלט הוא למעשה חלומו של פסימיסט. הבעיה, כפי שראסט עצמו הסביר בחדות ובבהירות מספר פעמים לאורך הסדרה, היא מובנית ואינהרנטית לחיים.

כל הטענות, ההערות והאבחנות של ראסט על הקיום עדיין תקפות בעולם ללא המלך הצהוב, או עם הרגע האחד שלו של “מודעות עמומה בתוך החושך”.
אפשר אפילו לטעון שדברים הם גרועים עוד יותר כשיש אהבה, כי כפי שהוא עצמו חווה ממקור ראשון, האהבה מסתיימת לעתים קרובות, ולפעמים מאוד מאוד מהר, במקרה שלו אחרי שנתיים בלבד. אם הדבר היחיד שיכול לפצות מישהו על הקיום חסר התכלית והנורא הזה הוא אהבה, אולם אהבה יכולה להסתיים, ובצורה כל כך נוראית, החיים אפילו גרועים יותר ממה שראסט תיאר אותם (לפחות לאורך שבע וחצי שעות מהסדרה, ולמעט העשר דקות האחרונות שלה).

ראסט לא אמור להיות מושפע, בטח שלא באופן קיצוני כל כך, מהעימות שלו עם המלך הצהוב או מהחיזיון שלו בו פגש את בתו ואביו בזמן שהוא בתרדמת, שכן עד לנקודה זו, הפסימיות שלו הייתה עמוקה מדי מכדי להתערער כל כך בקלות, והיא היתה מושרשת עמוק מדי מכדי להיות תלויה פתאום בביוגרפיה האישית שלו.
בשום שלב ראסט לא נשמע כאדם שהוא פשוט מדוכא ושבור, אלא כמי שאף על פי שתפיסת העולם הפסימית והאנטי-נטליסטית שלו התפתחה במקור על ידי טרגדיה אישית, זו לגמרי לקחה חיים משל עצמה וביססה עמדה רציונלית נגד החיים.

ציניקן, מטריאליסט וקשוח מנטלית שמדבר שופנהאוארית שוטפת במשך שני עשורים, לא הופך לאופטימיסט רוחני שנולד מחדש לאחר רגע אחד של חזון בזמן שהוא בתרדמת.

והסדרה לא בהכרח היתה צריכה להסתיים באותו מוד אפל שאפיין אותה לאורך כל הדרך. היא לא הייתה מוכרחה להסתיים בכך שראסט מת, או בכך שהוא מתאבד לאחר שעזב את בית החולים. הסדרה אפילו יכלה להסתיים בנימה פחות פסימית, כמו למשל שראסט ומרטי אומרים אחד לשני שלפחות יש פחות כמה אנשים מרושעים בעולם, או משהו כזה. אבל לגרום למישהו כמו ראסט לעבור שינוי כה עמוק, על אחת כמה וכמה בגלל איזושהי התגלות רוחנית, זה פשוט לא מתיישב עם כל מה שהוא. זה ממש מנותק מכל נקודת מבט.

סדרה אנטי-אנטינטליסטית

אז כפי שנאמר בהקדמה של הטקסט הזה, הסיום של עונה ראשונה של  בלש אמיתי הוא יותר ממאכזב. לפחות על פי סצינת הסיום, מדובר בסדרה שהיא בעצם אנטי-אנטינטליסטית, וזאת משום שמה שסצנת הסיום בעצם מציעה זה שהדבר היחידי שיכול להביס את הרוע, הדבר היחיד שהופך את הקיום חסר התכלית הזה, את ה’גטו’ האחד הזה כפי שראסט מכנה את העולם, את ה’ביוב הענק בחלל החיצון’ הזה לכזה שניתן להצדיק, הוא אהבה, ולא כל סוג של אהבה, אלא אהבה בין הורים לילדיהם, כמו בחיזיונו של ראסט בו הוא היה עם בתו ועם אביו.
כמובן שאנחנו יכולים להתייחס לתפנית הכל כך חדה של ראסט כאל ניסיון קלוש (שזה מאוד לא משכנע בהתחשב בכל מה ששמענו ממנו עד כה) להתעקש ולספק לצופים קתרזיס. אולם, זו הדמות וזה התהליך המהיר והפתאומי שהיא עברה. זוהי התובנה הסופית והמכריעה של ראסט. המסר הסופי והמסכם של הסדרה הוא שאם פשוט נלמד להסתכל על הדברים נכון, נראה שהאור מנצח.
כן, יש כתות אכזריות ביותר, פולחניות, פדופיליות, רצחניות, אבל יש גם בנות אוהבות. משום מה לא מוזכר בסצנת הסיום שבנות אוהבות עלולות למות בגיל שנתיים בתאונת דרכים ושכתות אכזריות, פולחניות, פדופיליות ורצחניות עשויות לפעול במשך שני עשורים ללא הפרעה.

וחשוב מכך, אחד הדברים המקוממים ביותר בתפנית של ראסט הוא שגם אם שינוי קיצוני שכזה היה אמין במקרה של מישהו כמותו, תובנה מהסוג הזה שמורה רק לאלה שאיכשהו הצליחו לשרוד את הזוועות ולשמור על שפיותם. תובנה כזו איננה רלונטית לקורבנות הרבים של משפחת טאטל שנרצחו באכזריות לאחר שנאנסו. האנשים האלה רק סבלו. והם ממש סבלו. וכך גם משפחותיהם וכל מי שאכפת להן.ם מהן.ם. הם לא זכו לחוות רגע שהוא כלום מלבד אהבה. להם היתה שנאה, כאב וסבל.
אין שום דבר אמין ב”ישועה” של ראסט מפסימיזם, אבל גם לו היה, רבים אחרים לא קיבלו את ההזדמנות הזו. הם נשארו ב”חושך” ומעולם לא יצאו.

לשנות תפיסות כה עמוקות ויסודיות כמו פסימיזם ואנטינטליזם רק בגלל קצת אור בשמים, הוא להנציח את החושך. זה מנציח את הקירבון של יותר ילדים על ידי יותר פגיעות. כפי שנאמר בשורה הרבה יותר אותנטית במהלך הסצנה האחרונה, ראסט אומר למרטי “לא השגנו את כולם”. ומרטי עונה “כן, ואנחנו לא נשיג את כולם. זה לא סוג העולם בו אנו חיים, אבל אנחנו תפסנו את שלנו”.
ראסט כמובן מבין שיהיו עוד רשעים ויהיה עוד רשע. אולי בלשים אחרים יתפסו אותם הרבה יותר מהר, אולי הם יתפסו אותם אחרי 17 שנים כמו ראסט ומרטי, ואולי הם לעולם לא יתפסו אותם, אבל בטוח שיהיו עוד קורבנות והרבה, וזו סיבה מאוד חזקה לראסט לשמור על השקפותו הפסימית, ועוד יותר, על השקפתו האנטי-נטליסטית.

וכמובן, כל שאר הדברים הנוראים ימשיכו להתרחש בחייהם של אנשים. וזה מביא אותי לבעיה נוספת שיש לי עם הסדרה בהקשר של אנטי-נטליזם, והיא שהרוע בתכנית הוא הרוע האולטימטיבי. הרוצחים אותם מחפשים הבלשים הם חברי כת פסיכיים-פדופילים-אנסי ילדים-רוצחים-פולחניים-עשירים-רבי עוצמה-פוליטיקאים מושחתים-עובדי שטן. הרוצח הסדרתי בשם המלך הצהוב הוא התגלמות הרוע במובנים רבים. הוא לא מייצג רוע נפוץ בחיים האמיתיים. סוג זה של רוע אינו שכיח. רוב הרוע בחיים הוא יותר סתמי, יומיומי, אקראי, מקרי, לא מכוון, לא מאורגן, לא מתוכנן. אז החשש שלי הוא שעבור צופים רבים, נוכחותו של רוע טהור שכזה מאפילה לחלוטין על הרוע הנפוץ, היומיומי, עד לנקודה בה ממנו מתעלמים. במילים אחרות, נוכחתו של ביטוי מופשט של הרוע הטהור מאפשרת התעלמות מהרוע הקונקרטי בעולם הממשי.

יחד עם זאת, רוע יומיומי בהחלט מופיע בסדרה. הסדרה מציגה דברים רעים רבים שקורים לכל הדמויות, לא רק לקורבנות הישירים של הכת.
אין צורך לפרט על האומללות של ראסט, אבל גם אחרים אומללים. בתחילת הסיפור מרטי הוא בלש בכיר, נשוי, יש לו שתי בנות בריאות, הוא גר בבית שבבעלותו, פופולרי בקרב חבריו לעבודה, מוערך על ידי הבוס שלו, ובעל ראייה חיובית על החיים. מרטי מסיים את הסדרה כשהוא גרוש, מנהל מערכת יחסים מרוחקת עם בנותיו, כבר לא במשטרה, הוא העובד היחיד של חברת חקירות פרטית שפתח, ומצולק רגשית מכל הזוועות שראה.

מגי, אשתו של מרטי אומללה. אודרי, אחת מבנותיו של מרטי אומללה. ליסה, המאהבת של מרטי אומללה. ואפילו אנשים שאנחנו פוגשים רק לרגע הם אומללים. למשל הכומר ג’ואל, שבחלקים המוקדמים יותר של הסדרה הוא מטיף מסור ונלהב עם המון עוקבים, בהמשכה הוא חווה קריסה קשה, עזב את הכנסייה והתמכר לאלכוהול. ברט, אחד מחסידיו של ג’ואל, הוא עבריין מין שכנראה היו לו קורבנות רבים שצולקו לכל החיים על ידי מעשיו, וגם הוא עצמו קורבן למחלת הנפש שלו, שכן כמה חברי כנופייה חתכו לו את האשכים עם סכין גילוח בכלא.
כמה דמויות בסדרה הזו מכורות לסמים, כולל ראסט שהיה גם לו עבר עם סמים. עבור אחרים, זה אלכוהול, כולל ראסט שוב, וגם מרטי. לשניהם יש בעיות שתייה. ישנם מקרים של נישואים כושלים, נטישת ילדים, הזנחת ילדים, עוני, כנופיות שודדים, סחר, נשים מנוצלות במועדוני חשפנות ונשים מנוצלות בתעשיית המין.

ואם כבר מדברים על ניצול נשים בתעשיית המין, אחת הדוגמאות המטרידות ביותר לעובדה שהרבה דברים רעים קורים לכל הדמויות, מומחשת בסצנה שעשויה להיראות אגבית למדי, במיוחד כשהיא על רקע זוועות הכת, במהלכה מתרחש ויכוח קצר בין מרטי הארט לאישה שמנהלת חווה לנערות נמלטות שבה הן עובדות בזנות. הנה השיחה:
מרטי: הבחורה הזו לא בת 18. השריף יודע שאת עובדת כאן עם קטינות?
אישה: מה אתה יודע על איפה הילדה הזאת הייתה? מאיפה היא באה? אתה רוצה לדעת את המצב של בת’, ‘לפני שהיא ברחה מהדוד שלה?
מרטי: יש מקומות אחרים שהיא יכולה ללכת אליהם.
אישה: איזה קשקשן! זה גופה של האשה, לא? בחירתה של האשה.
מרטי: ובכן, היא לא נראית לי כמו אשה. בגיל הזה היא עדיין לא מוכנה לעשות בחירות מהסוג הזה. אבל אני מניח שלא אכפת לך איזה סוג של נזק היא עושה לעצמה, כל עוד את מרוויחה את הכסף שלך.
אישה: בנות מסתובבות בעולם הזה כל הזמן ומזדיינות בחינם. עכשיו, למה כשנשים עושות מזה עסק, גברים כמוך לא יכולים לסבול את זה? אני אגיד לך למה. זה בגלל שפתאום אתם לא שולטים בזה כמו שחשבתם.” (פרק 2 – לראות דברים)

בתום השיחה הזו מרטי נותן לילדה הזו עליה הוא מדבר, קצת כסף ואומר לה ‘תעשי משהו אחר’. כמה שנים מאוחר יותר הוא פוגש אותה בחנות טלפונים שבה היא עובדת. הם מדברים קצת, ואז, במה שנראה כמו הכרת תודה מצידה על עזרתו, הם הולכים לדירה שלה ומקיימים יחסי מין. ברור שזה לגמרי אופציונלי שהיא מחשיבה את מרטי כאדם טוב ואחרי שפגשה כל כך הרבה חלאות כל חייה היא באמת מחבבת אותו, או שהיא נמשכת אליו בגלל שהוא שוטר שיכול כביכול להגן עליה, או שהיא מסתכלת עליו כסוג של דמות אב, או משהו מהסוג הזה, אבל זה גם לגמרי סביר שהיא למדה מגיל מאוד צעיר שכדי לקבל אהבה ותשומת לב היא צריכה לתת סקס. היא פשוט לא מכירה סוגים אחרים של מערכות יחסים עם גברים.

נשים שמנוצלות בתעשיית המין מגיל כל כך צעיר, שמגיעות מבתים מפורקים, שם הם הותקפו מינית, נאנסו, נוצלו או הוכו, לא זוכות להרבה זמן מסך בסדרה הזו, אבל זו עוד זוועה אנושית שאנחנו מתמודדים איתה במהלכה. קל מאוד פשוט לשפוך החוצה טקסטים קלישאתיים כמו שמרטי עשה בסצנה ההיא, אבל למרבה הצער, בחיים האמיתיים, עבור נשים רבות, האמת קרובה הרבה יותר לזו שהגברת תיארה. וזו אמת נוראית.
בנות שמנוצלות ומחופצנות בתעשיית המין, כי זו הייתה האופציה היחידה שלהן אחרי שברחו מהבית שבו הן עברו התעללות מינית או נוצלו או עברו התעללות בדרכים אחרות, היא בוודאי סיבה חזקה לא פחות להיות פסימיסט ואנטי-נטליסט.

אז הדמויות שאינן קורבנות ישירים של הכת הן כמובן בכל זאת קורבנות, והן קורבנות של זוועות החיים הנפוצות הרבה יותר. כולם אומללים בדרך שלהם, ברמת האומללות שלהן.ם. ובכל מקרה, כל הזוועות הן זוועות אנושיות. אפילו המפלצות לכאורה הן אנושיות.

חלק מהצופים התאכזבו מכך שבסוף התוכנית היוצרים נטשו מעט את העל טבעי והציגו את המפלצתיות כאנושית. לטענתם, מדובר במעבר מאכזב ממה שנראה יותר בז’אנר האימה הקוסמית בסגנון תומס ליגוטי. הם טוענים שהפיכת המפלצות לאנושיות עושה אותן פחות מפחידות. אולם בעיני ההתרחקות מהעל-טבעי אל הטבעי, משיבה את הטענות והאבחנות הפסימיסטיות, חזרה מהעולם המסתורי, ההזוי, מהרוע האיקוני ומהמפלצתיות; חזרה אל העולם האמיתי.
עולם שבו אנשים מסוגלים לסוג כזה של מפלצתיות, הוא עולם הרבה יותר מפחיד ומסוכן מאשר עולם שבו קיימות מפלצות על טבעיות. נכון שמפלצות אלו יצורים שקשה להגדיר, ולכן לא ברור איך לעצור? איך להזהר מפניהן? איך לזהות? איך להעריך כמה מהן יש בחוץ? וכו’. אולם, האם כל השאלות הללו אינן רלוונטיות גם במקרה של בני אדם?