המפגש (עם המציאות, ואז פשוט התעלמות…)
טקסט זה הוא סקירה מנקודת מבט אנטי-נטליסטית של הסרט המפגש (Arrival). בהתחשב בכך שנחשפת בו העלילה, אם לא צפיתם בסרט ואתן מתכוונות לעשות זאת, אנא קראו את הסקירה הזו לאחר הצפייה.
כמו רוב סרטי המדע בדיוני, גם הסרט המפגש לא באמת עוסק ביצורים מכוכבי לכת אחרים או בבני אדם שפוגשים יצורים מכוכבי לכת אחרים, אלא בבני אדם שפוגשים בני אדם אחרים על פני כדור הארץ, או פוגשים את עצמם בכל מיני צמתים בחיים.
העלילה הבסיסית של המפגש היא: שתיים עשרה חלליות נוחתות בשניים עשר אתרים שונים ברחבי העולם. חללית אחת נוחתת במונטנה, ולאחר שצבא ארה”ב לא מצליח לתקשר עם החייזרים, מומחית בלשנות בשם לואיז בנקס, ופיזיקאי בשם איאן דונלי, מגויסים כדי לעזור להבין מהן כוונות החייזרים.
החוצנים מנסים לתקשר באמצעות שפה כתובה (הם מציירים סימנים מעגליים עם איזשהו חומר דמוי דיו שהם מייצרים) שלואיז ואיאן שוברים את הראש על מנת לנסות לפענח. ובמקביל, מאמצים דומים נעשים גם במדינות האחרות בהן החוצנים נחתו.
בעקבות פרשנות שגויה של הבלשנים הסינים שפירשו את תשובתם של החוצנים לשאלה מדוע הם הגיעו לכדור הארץ כ’כלי נשק’, סין הפסיקה את ניסיונות התקשורת עם החוצנים, את חלוקת המידע בנושא עם אומות אחרות, וכן סיפקה לחוצנים אולטימטום של 24 שעות – עזבו את שטח סין או שנשמיד אתכם. תוך זמן קצר הצטרפו אליה גם פקיסטן, רוסיה וסודאן.
לואיז, שפירשה את תשובת החוצנים כ-‘להציע כלי’, הצליחה לשכנע את הגנרל הסיני לחזור בו מהאולטימטום ולחלוק את המידע שיש להם עם מדינות אחרות, כך שכל צוותי המחקר האנושיים יוכלו להרכיב את כל פיסות המידע שנאספו מכל החוצנים, מתוך הנחה שזו הדרך היחידה להבין את המסר שלהם.
אם כן, אחד הרעיונות והמסרים המרכזיים של הסרט הוא שרק על ידי שיתוף פעולה ותקשורת גלובלית, תוך שימוש בשפה, בסבלנות ובאמפתיה, ולא בפעולות חד-צדדיות פזיזות, האנושות יכולה לשרוד.
עוד תימה מרכזית בסרט זה היחס בין זמן, זיכרון ושפה.
לואיז הצליחה לשנות את דעתו של הגנרל הסיני על ידי זה שצלצלה אליו לטלפון הפרטי שלו ואמרה לו משפט שאשתו אמרה לו לפני מותה. לואיז יכלה לדעת את המספר הפרטי של הגנרל ומה לומר לו כדי שהוא ישתכנע, משום שהכלי שהחוצנים הציעו לאנושות הוא תפיסה אחרת של זמן. הרעיון כאן הוא שבניגוד לכל השפות האנושיות הכתובות, השפה הכתובה של החוצנים היא סמסיוגרפית. ובניגוד לדיבור, לוגוגרמה איננה תלוית זמן, היא לא מכוונת קדימה או אחורה. בלשנים קוראים לזה “כתיב לא ליניארי”. אז בעקבות היפותזת ספיר-וורף, שהיא התיאוריה שהשפה בה אנו מדברים קובעת כיצד אנו חושבים ומשפיעה על האופן בו אנחנו תופסים הכל (ושכמובן הוזכרה בסרט באופן מכוון), מכיוון ששפתם של החוצנים איננה לינארית, כך גם תפיסת הזמן שלהם. לכן, ברגע שהשיגו שליטה בשפה החוצנית, בני האדם מתחילים לתפוס את הזמן כפי שעושים זאת החוצנים, ולכן מסוגלים לראות את העתיד מכיוון שהוא כבר לא ליניארי גם עבורם.
והרעיון הזה מתייחס למה שאני רואה כתימה המרכזית של הסרט, שהוא בוודאי העניין העיקרי שלי בסקירה הזו, וזו כמובן רבייה.
הסרט מתחיל עם מה שנראה כמו היזכרות של לואיז בבתה האנה שמתה ממחלה בשנות העשרה המוקדמות שלה. אז ככל הידוע לנו, מותה של האנה ארע לפני אירועי הסרט. אולם הצופים מקבלים גם עדויות הפוכות לכך ככל שהסרט מתקדם.
במהלך המחקר שלה, לואיז מתחילה לקבל מה שנראה כפלאשבקים. ככל שהיא לומדת יותר על שפת החוצנים, כך יש לה יותר פלאשבקים, וכולם איכשהו מתייחסים לבתה (חוץ מהאחד בו הגנרל הסיני נתן לה את מספר הטלפון הפרטי שלו וסיפר לה על המשפט שאמרה לו אשתו על ערש דווי). אחרי אחד הפלאשבקים שלה, לואיז אומרת לאחד החוצנים “אני לא מבינה. מי זו הילדה הזה?” למרות שמי שהיא רואה בפלאשבק הזה זו האנה. החוצן משיב: “לואיז רואה עתיד”.
רמז נוסף מתקבל דרך פלאשבק של שיחה שמנהלת לואיז עם בתה:
האנה: את הולכת לעזוב אותי כפי שאבא עשה?
לואיז: האנה מותק, אבא שלך לא עזב אותך. את הולכת לראות אותו בסוף השבוע הזה
האנה: הוא כבר לא מסתכל עליי באותה צורה
לואיז: זו אשמתי. אמרתי לו משהו שהוא לא מוכן לשמוע
האנה: מה?
לואיז: ובכן, תאמיני או לא, אני יודעת משהו שעומד להתרחש
אני לא יכולה להסביר איך אני יודעת. אני פשוט יודעת
וכשסיפרתי לאבא שלך, הוא ממש התעצבן. והוא אמר שבחרתי לא נכון
האנה: מה? מה הולך לקרות?
לואיז: זה קשור למחלה ממש נדירה
השיחה הזו מתרחשת על אף שבשלב מסוים לואיז אומרת לאיאן שהיא רווקה, לא שהיתה לה ילדה שמתה ובן-זוג שעזב אותה משום שהיא אמרה לו משהו שהוא לא היה מוכן לשמוע.
כמובן שייתכן שמסיבה כלשהי לואיז החליטה להסתיר זאת מאיאן, וייתכן שמשום מה היא לא זיהתה את בתה שלה, אבל הסיבה האמיתית שלואיז אמרה לאיאן שהיא רווקה היא מפני שבאותו שלב היא אכן הייתה רווקה, והיא לא זיהתה את בתה שלה כי בשלב זה האנה עדיין לא נולדה.
בסוף הסרט מתגלה שאבא של האנה הוא בעצם איאן והיחסים בינו לבין לואיז התחילו ביום שבו עזבו החוצנים. אז בניגוד לרושם שאנו הצופים קיבלנו מסצינת הפתיחה, ומהפלאשבקים של לואיז, למעשה, כל אירועי הסרט התרחשו לפני הולדתה של האנה. הפלאשבקים של לואיז למעשה לא היו זיכרונות אלא חיזיונות של אירועים עתידיים, הם לא זיכרונות של העבר אלא של העתיד.
וכאן הפרספקטיבה האנטי-נטליסטית נכנסת לתמונה.
מהרגע בו החלה להבין את שפת החוצנים, לואיז הצליחה לראות את הזמן בצורה לא ליניארית, וכך היא ידעה מראש שהיא תתחתן עם איאן, שהם ייצרו אדם חדש יחד, שהאנה האדם שהם ייצרו תחלה במחלה קשה. ותמות בגיל צעיר מאוד, ושאיאן יחליט לעזוב אותה אחרי שהיא תספר לו שהיא ידעה את כל זה מראש, ובחרה בכך בכל זאת. באמצעות הכלי שקיבלה מהחוצנים, לואיז ידעה מראש מה יעלה בגורלה של בתה שכן היא נוצרה אחרי שהחוצנים עזבו. היא ידעה על מחלת בתה. היא ידעה על כל הסבל שבתה תעבור. היא ידעה שהיא תמות. היא ידעה על תגובתו של איאן לכך שהיא יודעת את כל זה מראש, והיא קיבלה את ההחלטה הזו בכל מקרה. זוהי החלטה אכזרית מאוד כלפי בתה ובעלה.
למרבה הצער אנשים רשאים לקבל החלטות אכזריות לגבי חייהם שלהם עצמם, או שלפחות אפשר להתווכח האם הם יכולים או לא, אבל הם לא צריכים לקבל החלטות אכזריות לגבי החיים של אחרים, וזה לא צריך להיות נתון לויכוח.
בדקה האחרונה של הסרט איאן שואל את לואיז: “את רוצה לעשות ילד?”
לפני שהיא משיבה, לואיז, שיודעת בדיוק מהי התוצאה של הגשמת הרצון הזה, משחזרת בראש כמה רגעים מחייה של האנה כמו ריצה בשדה, משחק בחימר, מוחזקת על ידי אבא שלה, ואז היא מחייכת ואומרת “כן. כן.”
לואיז לא הרהרה בכמה רגעים אחרים בחייה של האנה כמו כל הכאבים שלה, כל התסכולים שלה, הכעס שלה, תחושת חוסר ההוגנות העמוקה, האשפוזים שלה, העזיבה של אביה, העובדה שאביה לא הסתכל עליה אותו הדבר משלב מסויים, מותה, הצער והאבל של איאן.
לואיז לא שאלה את איאן ‘רגע אתה רוצה לעשות ילדה למרות שהיא תחלה מאוד, תסבול מאוד ותמות מאוד צעירה?’ והיא לא שאלה את האנה אם היא בכלל רוצה להיווצר, אם היא רוצה לחלות קשה, אם היא רוצה לסבול המון, לחוות את הפרידה של הוריה, את עזיבתו של אביה, ולמות צעירה מאוד.
שתי דקות קודם לכן בסרט, לואיז אומרת: “למרות שאני מכירה את המסע ולאן הוא מוביל, אני מאמצת אותו, ואני מברכת על כל רגע ממנו”. והיא שואלת את איאן: “לו יכולת לראות את כל חייך מההתחלה ועד הסוף, היית משנה דברים?” אז אפשר לראות בסרט הזה הידהוד מסויים של רעיון החזרה הנצחית הניטשיאנית, או לפחות שעלינו לקחת את החיים כפי שהם מבלי לנסות לשנות אפילו את הדברים הרעים שבהם. רק שלא רק החיים שלה מונחים על הפרק. לואיז יצרה אדם, כמובן ללא הסכמתה של אותה בת אדם, וזהו רצונה שלה לאמץ את המסע ולקבל בברכה כל רגע ממנו, לא של בתה. לואיז יכולה להחליט שהיא מברכת על כל רגע של הסבל שלה, לא על כל רגע של הסבל של בתה.
חייה של האנה, מחלתה, הפרידה של הוריה, התחושה שאיבדה את אביה בגיל צעיר מאוד, כל הסבל שעברה, כולם רק פלטפורמה לחוויותיה של לואיז. לואיז יכולה להחליט שהיא מוכנה לעבור את כל זה, ולא לוותר על החוויות שלה עם בתה ובעלה למרות שהיא יודעת מה יקרה, אבל אין לה זכות לקבל את ההחלטות האלה עבור אחרים. לה הייתה ברירה, להם לא.
יש המפרשים את הסרט כדטרמיניסטי, אבל לטענת יוצרו, זה לא המסר שהוא רצה להעביר, ומבחינתו, לדמויות יש רצון חופשי. יחד עם זאת, ללא קשר לפרשנות האישית שלכן.ם לסרט בהקשר של רצון החופשי, או לדעותיכן.ם לגבי רצון חופשי בכלל, המסר של הסרט הוא בוודאי שלמרות הכרת המסע ולאן הוא מוביל, עלינו לאמץ אותו, ולברך על כל רגע ממנו. וזאת למרות שאנשים באופן כללי, ובוודאי אלו שמחליטים להתרבות, לא חיים רק את חייהם, אלא במובנים רבים, משפיעים באופן דרמטי מאוד גם על חייהם של אחרים.
העמדה המוסרית שלואיז מבטאת, בין אם זו החלטה מאוד אכזרית ושגויה, או, אם אתן.ם נוטים יותר לפרשנות הדטרמיניסטית של הסרט, אז תמיכה ואימוץ של תוצאה אכזרית מאוד, היא בכל מקרה שגויה ואכזרית.
אנטי-נטליסטים טוענים בצדק שמכיוון שלא משנה כמה ההורים ינסו לוודא שילדיהם יהיו מאושרים, יש אינסוף דרכים שבהן החיים יכולים בקלות להפוך משמחים לאומללים – עם מעט מאוד, ולפעמים שום דבר, שההורים יכולים לעשות לגבי זה – רבייה היא תמיד פסולה מוסרית. טיעון זה, המכונה בדרך כלל טיעון הסיכון, לא מחייב תפיסה שהחיים הם רעים אינהרנטית, אלא שחיים רעים זו תמיד אפשרות. ואין הורים לעתיד שיכולים לדעת אם לאדם שהם יוצרים יהיו חיים רעים. אפילו אנשים שבדרך כלל חושבים שהחיים טובים, מסכימים שהקיום מסוכן. תמיד יש סיכון שאדם יסבול מחיים אומללים ביותר, ואסור לקחת סיכונים על חייו של אחר.
אולם, במקרה של עלילת הסרט המפגש זה אפילו לא סיכון אלא עובדה ידועה מראש. ובכל זאת זו ההחלטה של גיבורת הסרט, ולכן המסר שיוצא מהסרט על האופן שבו אנשים רואים יצירה של אנשים חדשים, הוא חזק וברור.
כל מי שמחליט ליצור אדם חדש מחליט לקחת סיכון על חייו של מישהו אחר.
הסיבה שאני רואה את הסרט המפגש כסרט שעוסק בעיקר ברבייה היא כי הוא משקף איך אנשים מקבלים החלטות קריטיות כל כך עבור אחרים כשהם מחליטים להתרבות. הסיבה שאני רואה את הסרט הזה כסרט מאוד פרו-נטליסטי היא בגלל שהוא מכריע לטובת המצב הפסול הזה, אפילו במקרים שמוכרחים להיות מאד מאד ברורים נגד.
הסרט המפגש הוא דרמת מדע בדיוני, לא סיפור אמיתי, אבל המושגים הקשורים לרבייה שהוא מייצג הם אמיתיים.
בעוד אנו מנסים לשכנע אנשים שהסתכלות על ההווה והעבר מספיקה לחלוטין על מנת לקבוע שיצירת אנשים היא פסולה מבחינה מוסרית, למרבה הצער, עבור אנשים מסוימים, ברמה העקרונית, אפילו מבט אל עתיד שאמור להיות התממשות הסיוטים הגרועים ביותר שלהם, אינו מספיק כדי לגרום להם לזנוח את רצונם להתרבות.
לכן המפגש אכן איננו סרט דיסטופי כמו סרטי מדע בדיוני רבים אחרים, אבל לא משום שהוא בעצם רומנטי ואופטימי אלא משום שהוא לא מתאר דיסטופיה אלא את מה שהוא כבר המציאות העגומה שלנו כאן ועכשיו על כדור הארץ.