הביטו היטב (אבל רק בדברים הטובים)
למרות שישנם סרטים ‘מחייבי חיים’ בשפע, ולמרות שחשוב להתייחס לחלק מהם, או לז’אנר באופן כללי, בדרך כלל סרטים מסוג זה שטחיים מדי, לפעמים רדודים באופן מביך, מכדי להתייחס אליהם ברצינות, אז אני מדלג עליהם. אבל בדיוק נתקלתי בסרט “תשעה ימים” שהוא לא רק חלק מהז’אנר, הוא גם לדעתי סרט לא רע, בוודאי טוב יותר מרוב הסרטים מסוג זה, ולכן אני רוצה לסקור אותו מנקודת מבט אנטי-נטליסטית, לא רק כדוגמה לסרטים ‘מחייבי חיים’ אלא גם בפני עצמו.
הסרט “תשעה ימים” עוקב אחר תהליך בן תשעה ימים של בחירת נשמה אחת מתוך מספר מועמדים אשר “תזכה” לחיים. התהליך נחשף לנו דרך עבודתו של ‘פוסק נשמות’ בשם וויל. וויל מבלה את זמנו בצפייה בחייהן של הנשמות שבחר, מנקודת מבטן, על גבי מסכי טלוויזיה, והוא רושם הערות ומתייק אותן.
וויל גר בבית מבודד באמצע מדבר, בעקרון לבדו, למעט ביקורים מזדמנים של קיו, שתפקידו לפקח על בחירת הנשמות של וויל.
אנחנו יכולים לראות לרגע כמה מהאנשים שוויל צופה בהם: לואיזה שמתכוננת לחתונה שלה, פרננדו שמתנייד בכיסא גלגלים, וריק שהוא תלמיד תיכון שסובל מבריונות על בסיס יומי.
וויל גם מקליט את חייהם של בחירותיו על קלטות VHS, כך שהוא יכול לבחור לצפות ברגעים מסוימים מספר פעמים ובכל זמן שהוא רוצה. בדרך כלל הוא בוחר לצפות בקטע האהוב עליו – ניגוניה של כנרת עילאית בת 28 בשם אמנדה.
לאמנדה יש קונצ’רטו גדול וקיו מגיע לבית לצפות בו יחד עם וויל. בדרכה לקונצרט, אמנדה לפתע מאיצה את מכוניתה, מתנגשת בגשר ומתה. וויל מסרב לשקול את האפשרות של התאבדות. הוא צופה באובססיביות בהתנגשות, כמו גם בקלטות ישנות שלה על מנת לנסות להבין מה השתבש.
בינתיים, מועמדים חדשים מגיעים לבית ווויל צריך לבחור אחד שיחליף את אמנדה. לוויל יש תשעה ימים לבצע את בחירתו. הוא מראיין כל אחד מהם בנפרד מבלי שהם ייפגשו זה עם זה. ביום הראשון הוא מבקש מכל אחד מהם להגיב לתרחיש היפותטי המתרחש במחנה ריכוז, בו עליהם לבחור בין הריגת בנם לבין הריגת כל המחנה בגלל שבנם ניסה לברוח.
ארבעה מועמדים עוברים את המבחן הזה ומגיעים ליום השני. אלה הם: בחור אמנותי רגיש וחסר ביטחון בשם מייק, רומנטיקנית ביישנית בשם מריה, בחור קליל וידידותי וקצת מרוכז בעצמו בשם אלכסנדר, וריאליסט קשוח ובטוח בעצמו בשם קיין.
אחרי הראיונות וויל חוזר לצפות בהתרסקות של אמנדה עד שהוא וקיו שומעים דפיקה בדלת. מדובר במועמדת נוספת שמגיעה באיחור. היא מתנהגת אחרת גם מבחינות אחרות, למשל, היא רוצה לבחור את השם שלה (אמה), והיא עונה לשאלותיו של וויל בשאלות משלה.
בניגוד לוויל, קיו מוצא את זה מעניין ושואל את וויל:
קיו: “אז, מה אתה חושב עליה?”
וויל: “היא לא ענתה על השאלה שלי”
קיו: “וכמה זה גרוע?”
וויל: “כולם ענו עליה”
קיו: “אולי היא יותר ייחודית מכולם”
וויל: “אולי. או שאולי היא זו שהכי סביר שתיפול בשדה הקרב”
קיו: “אתה תמיד מדבר כאילו אתה שולח אותם למלחמה”
וויל: “ואתה תמיד מדבר כאילו היית אי פעם בחיים כדי לדעת עליהם משהו”
וויל אומר את זה כי בניגוד לקיו הוא היה בחיים פעם, אז הוא יודע שבמובנים רבים זה אכן כמו לשלוח אותם למלחמה.
זו הסיבה שלמרות (וכנראה בגלל) שוויל מחבב את מייק, הוא מחליט לא לשלוח אותו למלחמה
טוב מידי. אדיב מידי. רגיש מידי.
וויל מבקש מהמועמדים לצפות בחייהם של המועמדים הקודמים שלו ולכתוב מה הם אוהבים בהם. מייק מאוד מוטרד ממה שהוא רואה ולכן הוא מעדיף לא לבטא זאת במילים אלא בציור. אבל הוא לא רוצה להראות לוויל את הציור שלו כי הוא נבוך. וויל מתעקש וחוטף את הנייר שמייק מחזיק ורואה שזה ציור יפהפה אך די עצוב של חוף ים. וויל שואל את מייק אם הוא לא אוהב את הציור ומייק עונה “אני שונא את זה”. וויל מבין שמייק הוא נשמה שברירית מדי בשביל הקיום ומזמין אותו לשיחה שנשמעת כך:
מייק: “האם עשיתי משהו לא בסדר? “
וויל: “לא. לא עשית שום דבר לא בסדר”
מייק: “ידעתי שאני… ידעתי… שאני לא מספיק טוב”
וויל: “אין לזה שום קשר לטוב או רע”
מייק: “אז זה הסוף. אני מניח שמעולם לא באמת התחלנו”
וויל: “זה לא משך הזמן שאתה מבלה. אתה כאן כמה ימים, אבל חיית כל שנייה בכנות ובעוצמה. אין בזה שום בושה. עכשיו… אני רוצה שתחשוב על מה שראית בטלוויזיות האלה, ותבחר רגע באמת משמעותי עבורך. אני יודע שזה לא הרבה, אבל אם תאפשר לי, אעשה כמיטב יכולתי לשחזר את הרגע הזה לחוויה שלך”
מייק: “אני מצטער”
וויל: “אל תצטער. אתה בסדר”
מייק: “תודה”
מה זה אומר על החיים שמישהו עדין, צנוע ומצפוני כמו מייק, שכפי שוויל מעיד עליו הוא “נשמה” טובה, אינו מתאים? ומה זה אומר על החיים אם ללהיבחר (לכאורה), אם להתקיים או לא, “אין שום קשר לטוב או לרע”?
בינתיים, מריה הרומנטית מבלה את זמנה בצפייה במערכת היחסים האוהבת של לואיזה עם בעלה לעתיד, בעוד קיין צופה כיצד ריק סופג בריונות יום אחר יום. אלכסנדר, לעומת זאת, משתעמם מלצפות בחייהם האמיתיים של אנשים ומעדיף לצפות במופע סטנד-אפ (דרך אחד האנשים שצופים במופע סטנד-אפ כמובן(.
למרות זאת, מריה היא הבאה לא להיבחר על ידי וויל.
נראה שמריה קצת מאוהבת בוויל, שכנראה חושש שליבה ישבר יותר מדי פעמים בחיים, ולכן הוא מוצא אותה בלתי מתאימה. וכמו במקרה של כל אחד אחר בו הוא לא בוחר, וויל מציע למריה לבחור רגע שהוא ינסה לשחזר עבורה כדי שתחווה אותו בעצמה.
המועמדים התבקשו להכין רשימה של דברים שהם אוהבים. הרשימה של אמה היא: לשתות קפה, לקפוץ לבריכה, לרכוב על אופניים, מגע של מים, מגע של פרחים, לצחוק, ולאכול אפרסק. וויל אומר לה שהיא חייבת להיות קצת יותר בררנית וכשהיא לא משתפת פעולה הוא משנה את המשימה. הפעם הוא שולח את המועמדים לצפות בחיים של אנשים קיימים ולבחור דברים שהם לא אוהבים.
כשאמה רואה שוויל וקיו בונים את התפאורה לרגע שמייק בחר לחוות, היא שואלת את קיו “אם היית יכול לבחור רגע, איזה רגע היית בוחר?” קיו משיב: “ובכן, בסרטים, כשהם מטפסים לפסגת ההר, הם בדרך כלל צועקים משהו, כדי שיוכלו לשמוע את קולם מהדהד. אוקיי. הייתי לוקח נשימה עמוקה, ואאאאהההה… (צועק כמו טרזן)”
אמה צוחקת ואז שואלת את וויל, שעונה “אין רגע כזה”. אמה מתעקשת: “אף אחד?” “לא” משיב וויל. אמה מנסה שוב: “מכל חייך?” אבל וויל נחוש, “כלום”, הוא אומר
מאוחר יותר באותו לילה, אמה מדברת עם קיו ומנסה להבין את וויל:
אמה: “מה קרה לו? כשהוא היה בחיים?”
קיו: “וויל היה… מיוחד”
אמה: “מיוחד איך?”
קיו: “טוב מדי. אדיב מדי. רגיש מדי”
אמה: “אבל זה לא דבר טוב?”
קיו: “כשראיתי את וויל לראשונה, הוא עדיין היה באחת הטלוויזיות האלה. מוכשר, אבל נאבק כל חייו כדי להשתלב בעולם שונה ממנו. הייתה בו אהבה. אולי יותר מדי. יותר מדי אהבה, אבל אף אחד להעניק לו אותה.
את יודעת, אנחנו לא יכולים לעשות הרבה מכאן, אנחנו באמת לא יכולים, אבל היו ימים שייחלתי להיות איתו, רק כדי שיידע שהוא לא לבד כמו שהוא חשב.”
כמו במקרה של מייק, מה זה אומר על החיים שמישהו שהוא טוב מדי, אדיב מדי, רגיש מדי כמו וויל, לא משתלב? מה זה אומר על העולם שהוא שונה ממישהו שהוא “טוב מדי. אדיב מדי. רגיש מדי”?
אגב, וויל ממשיך לעקוב אחר ההתרסקות של אמנדה, תוך שהוא שולל אפשרויות כמו בור בכביש, כתם שמן, צמיגים שחוקים, גלגל שלפתע ננעל וכו’, והוא מתחיל להבין שאולי היא באמת התאבדה. הוא אומר לקיו: “אתה בטח זוכר שהיא כמעט ולא בכתה. בלי דמעות, בלי כלום. היא אף פעם לא הוציאה את זה החוצה. הפעם היחידה שהיא עשתה את זה… הייתה כשהיא ניגנה בכינור. זה גורם לי לתהות אם היה בה חלק שהיא תמיד הסתירה, כמו משהו שהיא אף פעם לא הראתה, שאנחנו אף פעם לא ראינו…”
בינתיים, אלכסנדר משתף את וויל במה שהוא לא אוהב בחייהם של האנשים שהוא צופה בהם, ואומר לו:
“היא לוקחת את הקופסה, שמה את הסופגניות ומעבירה אותה הלאה.
היא לוקחת את הקופסה, שמה את הסופגניות ומעבירה אותה הלאה.
היא לוקחת את הקופסה, שמה את הסופגניות ומעבירה אותה הלאה.
היא לוקחת את הקופסה, שמה את הסופגניות ומעבירה אותה הלאה.
האם כבר הזכרתי את העובדה שהיא לוקחת את הקופסה, שמה את הסופגניות ומעבירה אותה הלאה?”
אני מזכיר את הרגע הקצר והלכאורה חסר החשיבות הזה בסרט כי אני מוצא אותו דוקא חשוב מאוד. למרות שאלכסנדר מוצג כמועמד הכי פחות חביב עלינו הצופים, ולכן אנחנו, הצופים, לא אמורים לקחת אותו ברצינות רבה, דוקא יש לקחת ברצינות רבה את התיאור שלו. חוסר הטעם שהוא מתאר בציניות יבשה מייצג את רוב היום של רוב האנשים בעולם. רוב האנשים מבלים את רוב שעות הערות שלהם במטלות חסרות טעם כמו זו. רוב האנשים לא זוכים להיות כנר פלא אלא פחות או יותר לוקחים קופסה, שמים בתוכה משהו ומעבירים אותה הלאה.
פרחים אכולים
בעוד אלכסנדר מצביע על מה שרע בחיים דרך התמקדות בשגרה משעממת וחסרת טעם, קיין מצביע על מה שרע בחיים דרך בריונות קשה. הוא משתף את וויל באבחנות שלו:
קיין: “אני צופה בילד אחד בשם ריק בימים האחרונים”
וויל: “איך הולך עם זה?”
קיין: “ובכל פעם שאני רואה אותו, חבריו לכיתה מציקים לו. פוגעים בו, גונבים ממנו. אני לא אוהב את מה שהילדים עושים לריק, אבל מה שאני עוד יותר לא אוהב זה מה שהוא לא עושה. הוא אף פעם לא מגיב. הוא אף פעם לא עושה כלום. הוא פשוט מקבל את זה”
וויל: “מה היית עושה במצבו?”
קיין: “אני הייתי מכה בחזרה”
וויל: “אז אתה מצדיק אלימות”
קיין: “ובכן, זו לא… זו לא אלימות אם לא אתה התחלת אותה”
וויל: “אז מה זה?”
קיין: “צדק. זו הדרך היחידה… זו הדרך היחידה שבה תוכל לגרום להם להפסיק”
בניגוד לקיין, כשוויל שואל את אמה מה היתה עושה אם הייתה ריק, היא אומרת “הייתי מדברת עם הילדים”. וויל אומר “זה לא יעבוד”, ואמה אומרת “הייתי מדברת איתם שוב”.
נחוש לאתגר את אמה, וויל מראה לה ולשאר המועמדים מה קרה לפרננדו. פרננדו היה שוטר שבמהלך מרדף אחרי פושע, נקלע למצב שבו הוא והפושע מכוונים אקדחים זה לזה. פרננדו לא רצה לירות בפושע וביקש ממנו להניח את האקדח. הפושע לא הקשיב וירה בפרננדו שהפך למשותק. אמה אומרת שהיא לא יודעת מה היתה עושה. קיין עונה מיד שהוא לא היה חושב פעמיים “ברגע שהוא היה זז, הוא היה מת”.
בהתחשב בתגובותיה של אמה לסיטואציות של ריק ופרננדו, וויל מחליט ללכת עם קיין. רק ניסיונו של קיו לשכנע אותו אחרת גורם לו להמתין עוד קצת עם פסק הדין שלו. הם מנהלים את השיחה הבאה:
וויל: “אדיח אותה הלילה”
קיו: “מה? למה?”
וויל: “היא לא הראתה לי את מה שהייתי צריך לראות ממנה”
קיו: “תן לי לנחש. אתה רוצה שהיא תהיה קשוחה? אולי שתהרוג מישהו?”
וויל: “אתה רוצה שאבחר עוד טרף כמו שעשיתי בעבר?”
קיו: “טרף? טרף? על מה לעזאזל אתה מדבר? בשבוע שעבר אמנדה הייתה הגאווה והשמחה שלך. עכשיו היא כישלון?”
וויל: “היא לא כישלון. אתה לא תבין, כי אתה…”
קיו: “כי אף פעם לא הייתי בחיים?”
וויל: “כן”
קיו: “זה מה שאתה הולך להגיד?”
וויל: “כן, זה מה שהתכוונתי להגיד”
קיו: “אתה יודע, מה שאני הכי שונא בך זה המבט הזה בעיניים שלך כאילו שאתה יודע הכל בעוד שפשוט בזבזת את ההזדמנות שהייתה לך”
וויל: “הזדמנות. אני מקווה שתהיה לך אחת. כדי שתוכלי להפסיק עם הקנאה המטופשת הזאת”
קיו: “אני לא מקנא”
וויל: “אתה אפילו לא רואה את זה”
קיו: “זה לא קשור אליי או אליך. זה קשור ללתת לה הזדמנות”
וויל: “כן, בוא נשלח אותה. זה רעיון נהדר – אני שולח פרחים וכולם שולחים חזירים לאכול אותם”
למרות התנגדותי החריפה לתוכן הספישיסיסטי והבור של המטאפורה הזו (חזירים הם למעשה יצורים עדינים, רגישים ואינטליגנטיים מאוד), אני מסכים מאוד עם הרעיון שהיא מנסה לבטא. למרבה הצער, העולם הזה אינו מקום ליצורים עדינים. עד כדי כך, שחלק מהפרחים בוחרים להתאבד, כפי שעשתה אמנדה.
בור של חרא
קיו מודיע לוויל שמראיין אחר, אחד שבחר בבן דודה של אמנדה, מצא מכתב התאבדות מאמנדה בביתו של בן דודה. וויל סוף סוף מבין את מה שעד כה סירב לקבל. הוא לוקח את זה קשה מאוד ומדבר עם קיו על זה:
וויל: “למה אתה חושב שהיא עשתה את זה? עשרים ושמונה שנות צפייה בה ולא ראיתי סימן אזהרה”
קיו: “גם אם ראית את כל הסימנים, מה יכולת לעשות מכאן? כלום”
וויל: “לא יכולתי לעשות כלום. כל מה שאני יכול לעשות זה לשלוח אותם לחור הזה ולומר, ‘תשרוד את זה’.”
קיו: “זה חור?”
וויל: “זה חור. חור מלא חרא”
וויל איננו הוריה של אמנדה, הוא רק צפה בה במשך עשרים ושמונה שנים והוא לא ראה שום סימן אזהרה. הוריה לעומת זאת, לא רק צפו בה אלא גם גידלו אותה, וחיו איתה, וגם הם לא ראו שום סימן אזהרה. וגם לו כן ראו, כנראה שהם לא יכלו לעשות כלום גם משם.
למה אתם לא מתמקדים בזה?
בניסיון אחרון לשכנע את וויל לבחור באמה ולא בקיין, קיו מארגן ארוחת ערב משותפת של ארבעתם. הוא מספר סיפור מגעיל ומאתגר את האחרים לספר סיפור מגעיל יותר משלהם. למרות שלסיפור המחריד במיוחד של קיין יש ערך חשוב בפני עצמו, הוויכוח שהוא מנהל לגביו עם אמה, הוא שאני מוצא מעניין יותר. הנה הוא:
קיין: “לפני כמה ימים, צפיתי בכתבת חדשות על שתי בנות חטיבת ביניים שנעלמו. כולם התחילו לחפש אותן. בהתחלה הוריהן קיוו מאוד שזו סתם מתיחה או משהו, נכון? ובכן, יומיים לאחר מכן, הרשויות גילו שהן מתות.
התברר שהמורה בן ה-60 שלהן לאנגלית, אנס ורצח אותן, ואז קבר אותן בחצר האחורית שלו.
עכשיו, כשהמשטרה שאלה אותו למה הוא עשה את זה, הוא אמר שזה בגלל שהוא היה מאוהב בהן. זה היה מגעיל בטירוף”
אמה: “אני לא חושבת שזה היה סוג הגועל שקיו התכוון אליו”
קיין: “לא, אבל זה מה שאני מוצא מגעיל”
אמה: “אוקיי. אני סתם סקרנית למה החלטת להעלות את המקרה הבודד הזה…”
קיין: “מקרה בודד? למה את מתכוונת? דברים כאלה קורים כל הזמן”
אמה: “כל הזמן?”
קיין: “כן”
אמה: “אני מרגישה שאתה מעלה כאן מקרה יוצא מן הכלל”
קיין: “יוצא מן הכלל? את צוחקת עליי? באיזה עולם צפית?”
אמה: “אותו עולם בו אתה צפית”
קיין: “אני לא חושבת שצפית בו. כל יום, מישהו פוגע במישהו אחר. כל יום מישהו לוקח את חייו של מישהו אחר. כל יום מישהו לוקח את חייו שלו”
אמה: “למה אתה מתמקד בזה?”
קיין: “למה את לא מתמקדת בזה?!”
כתב אישום קשה למדי
וויל אינו משנה את דעתו ובוחר בקיין. אמה משאירה לו את המכתב הבא:
וויל…
כנראה שבזמן שתקרא את זה, אני כבר לא אהיה קיימת. אני מצטערת שהחיים לא התנהלו כפי שרצית, ושכל הכאב שעברת לא מאפשר לך לראות את מה שאני רואה עכשיו. לקחתי לעצמי את החופש לכתוב את כל הרגעים היפים שחוויתי בבית הזה. התבונן בתשומת לב, ותמיד תמצא את הרגעים האלה. בבקשה, אל תקח אותם כמובן מאליו, כי בתשעת הימים שלי כאן, מעולם לא לקחתי אותם כך.
אמה
וויל מסתובב בבית ומחפש את התיעוד של אמה את כל הרגעים היפים שחוותה בבית. היא כתבה בכל מיני מקומות: אכילת אפרסק, יום בחוף הים, קיו צועק מצוק, רכיבה על אופניים, צחוק עם קיין, ילדים צוחקים, אישה מנשקת ילד, לשתות תה עם קיו, ללכת יחפה.
וויל רץ מהבית אל המדבר. הוא רואה את אמה ועוצר אותה. הרגע שהיא ביקשה מוויל לשחזר עבורה היה של הצגה בה וויל השתתף בתיכון. וויל סירב בתחילה לבקשתה של אמה, אך כעת, לאחר שהעירה בו מחדש את החיים, הוא מוכן. הוא משחק את התפקיד, וכשהוא מסתיים כך גם הסרט.
למרות הסוף הנדוש והדביק הזה, למרות שברור למדי שהצופים מוכוונים להזדהות עם הדמויות אוהבות החיים אמה וקיו יותר מאשר עם אחרים, למרות שוויל משתנה בסופו של דבר, אני מוצא שהסרט הזה הוא למעשה כתב אישום קשה למדי על החיים. אם אנשים קשוחים וגסים כמו קיין הם המועמדים המתאימים ביותר, ואם אנשים כמו אמנדה, המתוארת כנשמה מוכשרת, סקרנית, חסרת פחד, חברותית ושמחה, היתה כל כך אומללה שהחליטה לסיים את חייה, ואם מישהו כמו מייק אפילו לא קיבל הזדמנות, הסרט למעשה אומר משהו קודר וקשוח מאוד על החיים.
בהתחשב בכך שהמועמדים אמורים לייצג אישיויות של אנשים אמיתיים, אך רבים מהם נמצאים בלתי כשירים לחיים, זוהי אמירה ברורה, גם אם לא מכוונת, לגבי החיים האמיתיים. ובחיים האמיתיים אין מבחני הסמכה, אלא הכל הולך. מי שנוצר נוצר, כולל אנשים בעלי אישיות דומה לאלה שנפסלו בסרט. בחיים האמיתיים אין אף אחד שעורך מבחנים למועמדים במשך תשעה ימים כדי לבחור את המועמד המתאים ביותר. בחיים האמיתיים נוצרים כל הזמן אנשים רגישים ועדינים כמו מייק, או אנשים רשלניים מדי ושקועים בעצמם כמו אלכסנדר. אישיויות מסוג זה מודחות בסרט, אך בעולם האמיתי יש שפע כאלו.
לשחרר את וויל (רצון)
סצנת הסיום המרגשת, שבה וויל מראה לאמה שהוא לא שכח איך לחיות, אמורה להיות סוף טוב, אבל זה לא, כי זה אומר שוויל עלול לשלוח אנשים כמוה או כמו מייק לחור חרא שהוא העולם. זה אומר שהוא ישלח פרחים שאחרים יאכלו. איך זה טוב?
זה היה יכול להיות נורא אם וויל היה בוחר במייק, אבל זה לא שבחירת קיין היא טובה. בחירת מישהו כמו קיין אולי טובה יותר לאדם שנברא, אבל לא בהכרח לאחרים. וגם זה בכלל לא בטוח, שהרי ראינו מה קרה עם ריק, שיום אחד החליט שנמאס לו מהביריונות והוא הרג את אחד הבריונים שעינו אותו, ובכך ריק הרס לא רק את חייו של הבריון, אלא גם את חייו שלו, ואת חיי משפחתו של הבריון, כמו גם את חיי משפחתו שלו. אז כל הבחירות נוראיות. הסיבה היחידה לחשוב שקיין הוא אכן האפשרות הטובה ביותר היא בגלל שהחיים לא טובים.
האפשרות הטובה ביותר היא לא לבחור אף אחד. אבל זו איננה בין האפשרויות של וויל. אולם, זוהי כן אופציה לכל מי ששוקל להיות הורה.
אל תקחו אותם כמובן מאליו
מטרתו והמסר העיקרי של הסרט הוא להזכיר לנו שאסור לקחת דברים כמובן מאליו. אולם, יש גם לזכור שהרעיון הזה פועל לשני הכיוונים. כלומר, כפי שקורה בסרט, אפשר לערוך מבחנים למועמדים פוטנציאליים במשך תשעה ימים, כביכול לבחור את האפשרות הטובה ביותר, שבמקרה של אמנדה הייתה כנראה גם אחת האפשרויות הטובות ביותר אי פעם, ובכל זאת היא הייתה כל כך אומללה שהחליטה לסיים את חייה. אז נכון שאנשים לא צריכים לקחת דברים כמובן מאליו, רק שהצד השני של זה הוא שאנשים לא צריכים לקחת כמובן מאליו את יצירתם של אנשים חדשים, שכן הם עלולים להיות אומללים ולרצות לסיים את חייהם. גם אם הן על פניו מועמדות מצוינות לחיים.
וכפי שכולנו יודעים, בחיים האמיתיים אין סלקציה ואין מועמדים. אנשים פשוט נוצרים באופן אקראי בלי שאף אחד יודע מראש איזה סוג של אנשים הם יהיו ואיזה סוג של חיים יהיו להם. יצירת חיים בלי שיהיה לנו מושג מי יהיה האדם שנוצר ואיזה סוג של חיים יהיו לו, זה לקחת את החיים כמובן מאליו.
אם אתם כבר קיימים, אתן מוזמנות לבחור להתמקד בדברים הקטנים שאתן מוצאות משמחים, למרות שכל יום מישהו פוגע במישהו אחר. אבל אסור לכם לבחור שמישהו אחר יהיה מישהו שפוגע במישהו אחר או יייפגע על ידי מישהו אחר.
אפרסקים נגד ביריונים
אם כבר מדברים על פגיעה באחרים, ועל קבלת דברים כמובן מאליו, בשלב מסוים אמה נהנית לאכול אפרסק ומציעה לוויל ביס. וויל מסרב והם מנהלים שיחה קצרה אך לדעתי משמעותית על אוכל:
אמה: “אתה רוצה קצת?”
וויל: “לא”
אמה: “אתה לא נעשה רעב?”
וויל: “אני כמוך. אני לא נעשה רעב, אבל אני יכול לאכול”
אמה: “אז למה אתה לא אוכל?”
וויל: “כי אני לא רעב”
אמה: “האם זו באמת המטרה באכילה?”
וויל: “עבורי זו המטרה”
אמה: “בסדר”
אבל זה לא בסדר.
כמובן שמצופה מאיתנו להתחבר לצד של אמה, שכן אוכל נחשב על ידי רוב האנשים לאחת ההנאות הגדולות ביותר של החיים. אבל זה כך משום שרוב האנשים קצרי רואי, רדודים, בורים ושקועים בעצמם מכדי להבין שאוכל הוא למעשה מקור הסבל הגדול ביותר של החיים. בעלי חיים אוכלים זה את זה ללא הרף, והדרכים בהן בני אדם מייצרים מזון הן ככל הנראה מהזוועות הגדולות ביותר אי פעם. למרות שייצור אפרסקים ספציפית, נמצא נמוך מאד ברשימת הדרכים הגרועות ביותר בהן בני אדם מייצרים מזון, הוא עדיין מזיק. לכל דבר יש מחיר, כולל אכילת אפרסק, וכמובן, למרבה הצער, רוב האנשים לא מסתפקים בהנאה מאכילת אפרסקים אלא צורכים בעיקר מזון הכרוך בצורה כזו או אחרת בעינוי קיצוני של יצורים חשים אחרים.
בלי קשר להיבט הזה, השמחה שבדברים הקטנים בחיים, כמו אכילת אפרסק ושאר הדברים ברשימה של אמה, לא יכולה לעמוד מול הזוועות הגדולות בחיים. רכיבה על אופניים, יום בחוף הים או צעקות מצוק לא יכולים למנוע את הסבל של אמנדה, את הבריונות ממנה סבל ריק, או את האונס והרצח של שתי בנות חטיבת הביניים. וזה לא יכול למנוע את הסבל של משפחותיהן ההרוסות. אם תאמרו להורי הבנות שנאנסו ונרצחו על ידי המורה שלהן שהחיים נהדרים כי הן יכולות לאכול אפרסק, קרוב לוודאי שהן היו דוחפות אפרסק עמוק לגרון שלכם!
אם מה שיש לחיים להציע נגד בריונות, בדידות, חוסר תכלית, אומללות, ופסיכופתים שאונסים ורוצחים ילדים, זה אכילת אפרסקים, רכיבה על אופניים ויום בחוף הים, אז לא, אסור לנו להיאחז בדברים הפשוטים בחיים אלא להתאפק מלממש הרצון שלנו ליצור עוד חיים.