אנטי-נטליזם בשלוש מערכות

מה שבתחילה נראה כמו דרמה על הקשיים של זוג שרוצה אבל לא יכול להתרבות, הסרט מה שרצינו הוא מבט הרבה יותר עמוק ומעניין על הורות, ועל יצירת אנשים. בעיניי זה לא פחות מאנטי-נטליזם בשלוש מערכות.

מערכה ראשונה – ללא ילדים

הסרט עוקב אחרי אליס וניקולס, זוג אוסטרי נשוי שרוצה ילד.
לאחר שהניסיון הרביעי שלהם להפריה חוץ גופית נכשל, הרופא שלהם ממליץ להם לצאת לחופשה ולהירגע. הם מקבלים את העצה ומחליטים לנסוע לסרדיניה, מקום בו בילו חופשה לפני שנים כשהיו מאושרים יותר.
אבל הם מתקשים לקבל את הרוגע ואת החופש מהניסיון ליצור ילד, משום שבדרכם לחופשה הם רואים ילדים במכוניות של אחרים, מפני שבחדר המלון שלהם יש מיטת ילדים נוספת עם בובת דובי עליה, ובעיקר כי זוג בערך בגילם עובר לגור בבית הנופש הסמוך עם שני ילדיו, וגם מפני שההזדמנות הזו לקצת חופש מהעבודה ולבלות ביחד לבד, מעלה מתחים ביניהם. אז החופשה שאמורה להיות בריחה זמנית ממצבם, מדגישה אותו עוד יותר. לפחות בהתחלה.

מערכה שנייה – אל-הורות

נראה שלמשפחה העליזה והקולנית מהבית השכן, קריסטל ורומד וילדיהם דיוויד ודניס, יש במבט ראשון את כל מה שאליס וניקולס רוצים בחיים. זה הופך את אליס למדוכאת אף יותר. אולם במהרה הדברים מתחילים להיראות קצת אחרת.

כבר בלילה הראשון, אליס וניקולס שומעים את בת השכנים דניס מתלוננת שהיא לא מצליחה להרדם ומבקשת לישון במיטת הוריה.
דניס: “אמא, אני לא מצליחה להרדם”
קריסטל: “את לא יכולה להיות בשקט לשנייה אחת? כמעט 10:30”
דניס: “בבקשה אמא, תשירי לי שיר ערש. בבקשה אמא! אני רוצה להיות איתכם!”
קריסטל: “אין רגע שלווה. אפילו לא ב-10:30. אפילו לא אז”
רומד: “דניס, מספיק עם הדרמה! את תמיד עושה עניין. למיטה מהר!”
דניס: ” אבא אני מנסה אבל אני לא מצליחה”
כך עד שאביה נכנע ושר לה שיר ערש, בזמן שאשתו יוצאת החוצה לעשן בניסיון להרגע.

זו רק התזכורת הראשונה למה זה אומר להיות הורים. לא משנה מה השעה או זה שההורים בחופשה, ילדים דורשים תשומת לב מתמדת. ויש תזכורות נוספות.

בבוקר, בעוד קריסטל מנסה להתמקד ביוגה, דניס מתחננת שתתן לה גלידה. קריסטל אומרת לה בקוצר רוח שהיא לא יכולה לאכול גלידה לפני ארוחת הצהריים, מבלי לשים לב שזו בעצם הדרך של בתה לבקש תשומת לב. ומאחר שלא השיגה קצת מאמה, דניס חוצה את הגינה המשותפת של שני בתי הנופש ומנסה לקבל קצת תשומת לב מאליס, למרות שזו באותו זמן מנהלת שיחת טלפון על שיפוץ הבית שלהם. זה לא מפריע לדניס להפריע לאליס באמצע השיחה ולשאול אם היא יכולה לקבל חתיכה מהקרואסון שלה.

מאוחר יותר באותו יום, בזמן שאליס מנסה לדבר עם בעלה, היא שומעת את דניס מתחננת לאביה, רומד, שיקח אותה לבריכה. רומד אומר לה שהם הולכים לים, אבל דניס לא מרוצה ומתחילה לצעוק. לניקולס ואליס נמאס מההפרעות והרעש וניקולס ניגש לקבלה כדי לבקש שיעבירו אותם לבית נופש אחר. במקרה באותו זמן גם רומד הגיע לקבלה, וניקולס שהרגיש לא בנוח לבקש להחליף את בית הנופש בגלל רעש השכנים ממש מול השכן, מניח לזה.

גם הם הולכים לחוף. אליס יושבת לבד ומנסה להירגע, אבל דניס באה לדבר איתה ומפרה את ניסיון שלוותה.

אחר הצהריים שני הזוגות משוחחים בגינה. קריסטל ורומד שואלים את אליס וניקולס אם יש להם ילדים ואחרי שהם נענים שלא, קריסטל אומרת להם “אתם כל כך ברי-מזל!” ורומד מיד מחזק בהתלהבות. שנייה לאחר מכן, דניס קוראת לאמה לבוא מהר והיא לא מפסיקה עד שקריסטל מגיעה. שיחות של מבוגרים מסתיימות כשפעוטות מחליטים.

בערב, אליס וניקולס מנסים לאכול ארוחת ערב שקטה ונעימה במסעדה, אבל הם מוטרדים מקולות וצפצופים של משחק וידאו של ילד בשולחן לידם. הורי הילד אינם מוטרדים מהרעש שילדם משמיע במקום ציבורי, וכמעט שאינם שמים לב אליו כלל.
אליס אומרת: “למה יש להם ילד בכלל?”
ניקולס: “טוב, לפחות ככה ההורים יכולים לנהל שיחה נורמלית. הם בטח מקנאים בנו עכשיו”.
אליס: “כן אולי.”

ביום למחרת, לאחר משחק טניס עם ניקולס, אליס מנסה להנות מחתיכת שוקולד, אבל דניס דופקת על הדלת ומבקשת קצת תשומת לב. היא אומרת לאליס שהיא עצובה היום. אליס שואלת מדוע ודניס עונה שלא תמיד אפשר לדעת למה. ואז היא מבקשת קצת שוקולד.

מאוחר יותר, שוב בחוף הים, אליס מנסה להירגע אבל דניס מבקשת ממנה לשחק איתה. הן משחקות בחול. דניס לוקחת את משקפי השמש של אליס ורצה אל הים. אליס רודפת אחריה והמשקפיים נשברים. הם יקרים. אליס כועסת. קריסטל רצה אל המים, תופסת את דניס ואומרת “יום אחד את תגרמי לי להתקף לב” זה כי דניס נכנסה למים בלי מצופים.

אני “מטריח” אתכם ברגעים הלכאורה שוליים האלו בדיוק מכיוון שהם אינם כאלו. רגעים יומיומיים אלו הוצבו בסרט כתזכורת חשובה למה שכרוך בהורות. למשל שקשה להירגע כי ילדים דורשים תשומת לב כמעט כל הזמן, שילדים עצובים לפעמים ושלא תמיד ברור למה, שילדים לפעמים הורסים דברים יקרי ערך, ושהורות מלווה בהמון חרדה לגורל הילדים.

בזמן הזה, בשיחת גברים סטריאוטיפית למדי, רומד מספר לניקולס שיש לו מרתף יין בבית ושזו הממלכה שלו. הוא אומר לו: “אם אני רוצה את השקט שלי, אז אני נכנס לשם. לגמרי לבדי, אין אף אחד אחר. זה נהדר. אני מבין למה אתה לא רוצה ילדים.”

מערכה שלישית – אנטי-נטליזם

אם דניס היא טענה מהלכת שלא להביא ילדים זה לא דבר כל כך נורא, אחיה דיוויד הוא טענה שהבאת ילדים יכולה להיות דבר נורא.

דיוויד הוא נער מבודד וקודר שתמיד מסתובב עם אוזניות ולובש חולצת טריקו עם הכיתוב: ‘אספלט הוא החבר היחיד שלי’. הוא אומר לאליס שהדבר היפה היחידי בחיים הוא מוזיקה, ו-‘אם תוציאי לי את האוזניות, אוציא לך את הריאות’.

רומד שואל את דיוויד אם הוא רוצה לבוא לשחות ודיוויד משיב שהוא לא אוהב לשחות. רומד מציע שהם ישחקו טניס ודיוויד משיב שהוא לא אוהב טניס. רומד לא מרפה ומציע טיפוס הרים. דיוויד מחזיר את האוזניות ומתעלם מאביו.

אליס שומעת את רומד וקריסטל מנהלים את השיחה הבאה על דיוויד:
רומד: “מה הילד עשה היום?”
קריסטל: ‘הוא היה בבית. הוא אמר שהוא למד”
רומד: “אני פשוט לא מצליח להגיע אליו. אני מאבד סבלנות. אני אומר לך. בגילו קיבלתי רק מאיות בבית הספר. שיחקתי כדורגל, טניס, עזרתי לאבא בעבודה בקיץ”
קריסטל: “אתה לא יכול להשוות את עצמך אליו”
רומד: “למה לא? הוא כבר לא ילד”
קריסטל: “הוא כן. הוא רק בן 13”
רומד: “אני מעולם לא זכיתי לצאת לחופשה. הוא כל הזמן בפנים, אפילו לא ראה את הים.
לפחות הייתי לוקח ממנו את הטלפון, אבל אין לי מילה בעניין”
קריסטל: “בחייך, אל תהיה כזה. זה רק שלב כזה”
רומד: “אני מאד מקווה”
קריסטל: “וכולנו עברנו את זה. גם אתה. הוא יתגבר על זה”.

אבל הוא לא.
בבוקר דיוויד נמצא חסר הכרה בבריכה. הוא בלע את כל הכדורים שהוא מצא בבית הנופש ונכנס לבריכה. הוא פונה לבית חולים שם היה במצב תרדמת לזמן מה.

ניסיון ההתאבדות של דיוויד לא רק סיים את החופשה של אליס וניקולס, אלא גם את הניסיון שלהם להתרבות. זה גרם להם לגמרי להשלים סוף סוף עם כך שלא יהיו להם ילדים.

אז מה שהתחיל כמה שנראה כמו דרמה על זוג “חשוך” ילדים לאחר ארבעה ניסיונות כושלים של הפריה חוץ גופית ושמחמיץ לב בכל מפגש קצר עם ילדים, התפתח לסרט מאד סימפטתי אם לא ממש מקדם אל-הורות דרך ההיכרות של אליס עם דניס, ומסתיים בנימה די אנטי-נטליסטית עם ההיכרות הקרובה יותר עם דיוויד, הנער הבודד והדיכאוני שניסה לסיים את חייו, במה שהיווה חוויה פוקחת עיניים עבור אליס וניקולס, שהבינו שזה בוודאי לא מה שהם רצו.

עד לנקודה מסוימת, הסרט הזה נראה לכל היותר כתומך נלהב של אל-הורות. אבל הסיפור של דיוויד משנה את התמונה. העובדה שאנשים לא יכולים לבלות זמן בשקט ושלווה במסעדה, או בחוף הים, שלא לדבר על בבית שלהם, היא נקודה חשובה שיש לציין, ואכן היא פופולרית מאוד בקרב קהילות אל-הוריות רבות. יחד עם זאת, זה לא מספיק בכדי להוות טיעון אנטי-נטליסטי נחרץ. ילדים רועשים, מפונקים, שמחפשים תשומת לב מתמדת (גם אם לא לגמרי באשמתם), ושאינם מאפשרים אפילו רגע אחד של שלווה, זו בוודאי סיבה מספקת לא לרצות ילדים, אבל לא בהכרח שזה יהיה בלתי מוסרי ליצור ילדים. לעומת זאת, העובדה שיצירת אדם שיהיה מדוכא, חסר עניין, בודד, ואומלל היא תמיד אופציה, היא בהחלט סיבה מספקת וחזקה מאוד לכך שרבייה היא תמיד בלתי מוסרית.