כולנו רק אנשים

במרכז עלילת הסרט “טלולה” נמצאת חטיפה ספונטנית של תינוקת כבת שנה וחצי, על ידי אשה צעירה אשר לגמרי במקרה הייתה עדה להזנחה קשה של התינוקת על ידי אמה, והחליטה, די באימפולסיביות, לא להתעלם. זה התחיל מחילוץ לא מתוכנן ללילה אחד, שבבוקר איכשהו התפתח ספונטנית לחטיפה.

אני מוצא את הסרט הזה מעניין ורלוונטי מנקודת מבט אנטי-נטליסטית, לאו דווקא בגלל סיפור העלילה הבסיסי הזה (מעניין ורלוונטי ככל שזה אולי נשמע), אלא בעיקר בגלל הרעיונות והסוגיות המורכבות יותר שעולות בסרט. אבל כדי לדון בהם עלינו לסקור באיטיות ובסדר כרונולוגי את עלילת הסרט המלאה ואת הסבכים שלו. וזה מה שאנסה לעשות בטקסט הזה.

החטיפה הלא מתוכננת

הסרט עוקב אחר אישה צעירה בשם טלולה (לעתים קוראים לה פשוט לו) שחיה מעין חיי נוודות עם בן זוגה, ניקו. ניקו עזב את אמו מרגו שנתיים קודם לכן מכיוון שלא יכל לסבול את החיים איתה יותר, ומאז לא היה איתה בקשר. הם גרים בוואן של טלולה, משוטטים ברחבי המדינה, מתפרנסים על ידי גניבת כרטיסי אשראי מאנשים אקראיים, ומדי פעם משתמשים בכרטיס האשראי של מרגו כדי לתדלק.

לילה אחד ניקו אומר לטלולה שנמאס לו מהחיים האלה ושהוא רוצה להתיישב, כלומר להתחתן, למצוא עבודה ולגור בבית. הוא הציע שהם ייסעו לניו יורק, שם גרה אמו, כדי שטלולה תוכל לפגוש אותה. אבל טלולה מאד נלחצת מהרעיון ואומרת לניקו בכעס שאם הוא לא אוהב את הדרך בה היא חיה הוא יכול לעזוב. בבוקר כשהיא מתעוררת, היא מגלה שהוא אכן עזב.

טלולה מאוד מקפידה שלא להקשר לאנשים, מקומות ודברים, אבל עם ניקו זה שונה, אז היא מחליטה לנסוע לניו יורק כדי לחפש אותו. היא מגיעה לדירה של אמו ואומרת לה שהיא צריכה למצוא אותו ושהוא לקח את כל הכסף שלה. מרגו, הרוסה מעזיבתו הפתאומית של בנה ומשנתיים שהם לא היו בקשר, וגם מכך שבעלה יצא מהארון וביקש להתגרש, מסרבת לתת לטלולה כסף ושולחת אותה לדרכה.

טלולה נכנסת למלון מפואר ואוספת קצת שאריות משירות חדרים שא.נשים השאירו מחוץ לדלת. ואז אחת הדלתות נפתחת ואישה בשם קרולין חושבת שטלולה עובדת המלון ומזמינה אותה להיכנס. קרולין לא לבד בחדר המלון שלה, היא עם בתה התינוקת מדיסון שמסתובבת עירומה לחלוטין, ללא חיתול. אבל לא נראה שזה מפריע לקרולין, שגם מעשנת ליד התינוקת שלה, ושותה בירה למרות שהיא כבר די שיכורה. היא שואלת את טלולה אם היא טובה עם ילדים כי היא מחפשת בייביסיטר לאותו ערב. טלולה משיבה שלא, אבל קרולין נואשת למצוא מישהו שישמור על התינוקת שלה בזמן שהיא יוצאת עם גבר שאיננו בעלה, אז היא מוכנה להשאיר את מדיסון אפילו עם אשה שהיא הרגע פגשה. קרולין מציעה שכר גבוה, וטלולה מיד שמה לב שיש עוד כסף מפוזר וקצת תכשיטים בחדר אז היא מסכימה.

בזמן שקרולין מתמקדת אך ורק בהכנות לדייט שלה וכלל לא בבתה, טלולה שמה לב שמדיסון מטפסת למרפסת ושואלת אם זה בסדר? קרולין עונה: “אל תדאגי לה. אני צריכה אותך עכשיו”

טלולה מוציאה את מדיסון מהמרפסת ושואלת אותה אם היא לא צריכה להיות עם חיתול. וקרולין משיבה: “אלוהים, לא, לא. אנחנו משתינים בשירותים. היא בת שנה” ואז שואלת אם הרגליים שלה לבנות מדי בשביל ללבוש חצאית, ואם היא שמנה. למרות שטלולה ענתה “לא” לשתי השאלות, קרולין אומרת שברגע שיש לך תינוק הגוף שלך כבר לא מה שהיה פעם. טלולה אומרת “אין לי מושג כי אף פעם לא היה לי ילד”, ולזה קרולין עונה: “אז פאקן אל! בסדר?! כי תני לי לספר לך, ברגע שיהיה לך, זהו זה! הציצים שלי הרוסים! הרוסים! כמו זוג שקיות תה יבשות. הוא אפילו לא מסתכל עליי יותר, בעלי. פעם הייתי לוהטת! באמת הייתי! כשפגשתי את בעלי לראשונה, הוא לא הצליח להוריד את העיניים מהתחת שלי.”

ואז קרולין מבקשת מטלולה לאפר אותה כשבינתיים מדיסון מסתובבת עם בקבוק בירה, וקרולין צוחקת ואומרת “אולי זה ירגיע אותה”.

טלולה מבחינה בקצת פיפי על השטיח וקרולין נבהלת ואומרת: “זה יותר מדי בשבילי! מה לא בסדר איתה?” טלולה מנסה לדבר אל קרולין בהיגיון ואומרת שהיא קטנה, ושזה רק פיפי, אבל קרולין מתעקשת שמדיסון יודעת שהיא אמורה ללכת לסיר: “היא יודעת מה לעשות, היא פשוט לא רוצה לעשות את זה!” את זה היא אומרת על תינוקת בת שנה וחצי בערך ואז על עצמה: “אלוהים, זה פשוט כל כך קשה. אף אחד לא אומר לך כמה קשה זה הולך להיות. כולם מתנהגים כאילו זה נורמלי כי כולם עושים את זה, אבל זה לא. ואני רואה את כל הנשים האלו בטלוויזיה וברחוב, והן עושות את זה, ואני לא יכולה… אני לא יודעת איך!”
ואז, שנייה אחרי ההתפרצות הזו, היא מסדרת את השמלה שלה ושואלת את טלולה: “אני נראית שמנה?” ו”את חושבת שהוא ירצה אותי?” ורגע לפני שהיא משאירה את התינוקת שלה עם זרה גמורה היא שואלת: “אני נראית נהדר?”

טלולה גונבת כמה דברים מחדר המלון ואז מתקלחת עם מדיסון. הן שוכבות על המיטה עד שקרולין חוזרת שיכורה לגמרי. היא מספרת לטלולה שהגבר שפגשה לא רצה אותה ומיד צונחת על המיטה. טלולה מנסה להעיר אותה אבל היא לא מצליחה. היא מניחה את מדיסון על המיטה ורגע לפני שהיא יוצאת מדיסון מתחילה לבכות. טלולה אומרת לה: “אני לא יודעת מה לומר לך ילדה” ובכל זאת מתכוונת לצאת. אבל כשמדיסון מנסה לרדת מהמיטה טלולה מבינה שהיא עלולה לפגוע בעצמה אם תשאר שם עם אמה המאולפת, אז היא לוקחת אותה לקרוון שלה שם הן מעבירות את הלילה. אפילו בזרועותיה של טלולה, מדיסון לא מפסיקה לבכות.

בבוקר טלולה חוזרת למלון כדי להחזיר את מדיסון לאמה, אבל מתברר שקרולין התקשרה למשטרה, אז היו שוטרים בכל מקום. במקום להסביר את מעשיה למשטרה, טלולה שהיתה קצת בפניקה, מחליטה לברוח משם עם מדיסון בזרועותיה.

היא קונה חיתולים, גונבת עגלה וחוזרת למרגו עם מדיסון כי היא מבינה שקרוון אינו מקום בטוח לתינוקת. היא משקרת למרגו שהיא סבתא של מדיסון, שקר שמשכנע בקלות את מרגו להכניס אותן ללילה אחד.

בסופו של דבר, הן נשארות הרבה יותר מלילה אחד. במהלך אחד מהם, טלולה מנסה לברוח אחרי שגנבה קצת כסף ממרגו והשאירה איתה את מדיסון. רק העובדה שהקרוון לא הצליח להניע השאירה אותה שם. בבוקר, מרגו שואלת את טלולה אם היא ניסתה לברוח. טלולה משקרת ואומרת שהיא לא רגילה לישון במיטה פשוט מרגישה יותר בנוח בקרוון.

בינתיים, חקירת החטיפה מתקדמת כאשר המשטרה מצליחה להשיג תמונה של טלולה ומדיסון מהמצלמה במעלית המלון. כאשר קרולין שומעת שהם רוצים לפרסם את התמונה בחדשות ובעיתונים מקומיים, היא שואלת: “לא עברתי מספיק?” הבלש עונה: “את רוצה למצוא את הילדה שלך?” אבל קרולין מודאגת יותר שבעלה, שנמצא בנסיעת עסקים ללונדון, יגלה על מה שקרה ויעזוב אותה, מאשר לגורל בתה.

לואיזה קיני משירותי הגנת הילד מגיעה לדבר עם קרולין. היא רואה את בקבוקי האלכוהול הריקים הרבים בחדר ואומרת שזה ‘אוסף די גדול’. קרולין משיבה: “אני האם, אני לא חשודה”. לואיזה מסבירה לקרולין שזה תפקידה “לקבוע כיצד יש לארגן סביבה לילדים”.

השוטר מספר לקרולין, שעד כה שהתה במלון, שהם יצרו קשר עם בעלה. כשקרוליין שומעת את זה, היא מתחילה לארוז ואומרת שהיא חייבת לצאת משם לפני שבעלה יגלה. אחר כך היא אומרת: “הוא חושב שאני אמא נוראית. הוא אמר את זה מההתחלה. כל פעם שהיא בכתה, כל פעם, זו תמיד הייתה אשמתי. ועכשיו הוא יכול לזרוק לי את זה בפנים!”
קרולין כועסת על לואיזה ועל המשטרה, אומרת ללואיזה שהם לא עושים כלום ושואלת אם היא צריכה להתחיל לחפש את בתה בעצמה? לואיזה עונה: “זה אולי יראה לי שאכפת לך, משהו שכרגע אני לא בטוחה לגביו”. קרולין אומרת לה: “את לא יכולה לדבר אליי ככה. אני אדאג שיפטרו אותך”. לואיזה עונה: “לכי על זה. את לא תהי האמא הגרועה הראשונה שתנסה. אני מתמודדת כל יום עם הורים שלא היו צריכים להביא חיים לעולם הזה, אבל רובם עניים או מכורים, ולא שאני סולחת להם על זה, אבל אני יכולה להבין למה קשה להם לעשות את הדבר הנכון. במקרה שלך… אני מתקשה למצוא תירוצים”. אבל קרולין כל כך אגוצנטרית שהיא אפילו לא מנסה להמציא תירוצים ואומרת: “לו רק ידעת איך זה בשבילי. אני נבוכה. אני לא יכולה לראות אותו”.

השקרים מתחילים להתגלות

סטפן, אביו של ניקו, רוצה לפגוש את נכדתו לכאורה ואת בת זוגו של בנו, אז הוא מזמין אותם לארוחת צהריים. הוא מאוד חשדן לגבי זה שבנו פתאום יחליט לנטוש את בתו. הוא שואל את טלולה כמה שאלות והוא מאוד לא מרוצה מתשובותיה, אז הוא שואל את מרגו: “את באמת מאמינה לחרא הזה? שהוא השאיר את ילדתו לטיפול של הילדה הזאת? איך אנחנו בכלל יודעים שהילדה הזאת שלו?”
מרגו: “למען השם, אנשים עוזבים כל הזמן”
אבל סטפן מתעקש: “הילדה הזאת שקרנית”
ואז מרגו מתפרצת: “אתה השקרן. אתה שקרן, ואתה לא אדיב”
סטפן: “את פשוט לא רוצה לראות אותה כפי שהיא”
מרגו: “עשרים שנות הונאה ופתאום אתה האפיפיור של הכנות”
סטפן: “אני דואג לך”
מרגו: “אתה לא תזכה להיות הגיבור! כל החברים שלנו חושבים שעשית משהו אמיץ, אבל רימית ושיקרת, ודפקת והלכת! ועכשיו, אתה מקבל את כל זה! ואני נרקבת בדירה ארורה באמצע כל החרא שלך”
סטפן: “אז תמשיכי הלאה. תחתמי על הניירות. תגמרי עם זה”
מרגו: “למה? למה? כי חס וחלילה שאני אקשה עליך, כאילו זה לא מספיק קשה להיות הומו! נתת לי לבנות את המשפחה הזאת על שקר, נתת לי להפוך אותה לחיים שלי, וידעת כל הזמן! זה מה שהורג אותי! ידעת! “
סטפן: “לעזאזל, גם את ידעת כל הזמן! ידעת! אם באמת להיות כנים כאן”
מרגו: “אהבתי אותך ואהבתי את המשפחה שלנו. ואיך אתה מעז לקרוא למישהי אחרת שקרנית? איך את מעזה להיות רע אליה? לפחות יש לה את הביצים להיות מי שהיא באמת”
מרגו לוקחת את מדיסון וטלולה ויוצאת בסערה.

בדרכם לרכבת התחתית, קרולין מבחינה בשלושתן ומתחילה לרדוף אחריהן אך לא מצליחה לתפוס אותן. כשהן מגיעות לדירתה של מרגו, היא דורשת הסברים מדוע הן ברחו ומדוע אישה רדפה אחריהן. היא מחטטת בתיק ה של טלולה ומוצאת כמה כרטיסי אשראי. טלולה מתנהגת בצורה מניפולטיבית נורא ומאשימה את מרגו בכך שהיא מכנה אותה שקרנית וגנבת. מרגו משיבה שאם היא בצרות היא תעזור לה אבל היא צריכה שהיא תספר לה מה קורה. “זאת המשפחה שלך”, היא אומרת. טלולה עונה “אני לא המשפחה המזורגגת שלך” ועוזבת עם מדיסון.
מרגו יוצאת לחפש אותה אך לא מצליחה למצוא אותה. כשהיא חוזרת לדירתה היא רואה שבנה מחכה לה ליד דלת הכניסה.

סטפן רואה מודעה בעיתון על החטיפה ומדווח למשטרה ,שמגיעה לדירתה של מרגו בחיפוש אחר התינוקת. אבל מדיסון נמצאת עם טלולה שלוקחת אותה לבית החולים כי היא חלתה. ניקו מוצא את טלולה ומנסה לשכנע אותה לא ללכת לבית החולים כי אם היא תעשה זאת היא תתפס. הוא מציע, מכיוון שלו לא היה שום קשר לחטיפה, שהוא יספר למשטרה שהוא מצא את התינוקת בפארק, ושבינתיים טלולה תברח. היא מסכימה ומשאירה את מדיסון איתו בבית החולים.

לפני שהיא בורחת, טלולה מתקשרת למרגו מטלפון ציבורי בתחנת הרכבת כדי לומר לה שהיא מצטערת. היא מודה שהתינוקת איננה שלה ואומרת שלקחה אותה כי חשבה שאמא שלה לא תוכל לטפל בה. היא אמרה למרגו שהתינוק בבית החולים עם ניקו. המשטרה עוקבת אחר מיקומה של טלולה ושולחת שוטרים לתחנה ולבית החולים.
טלולה מחליטה לא לעלות על הרכבת אלא לחזור לבית החולים. היא לוקחת את מדיסון מניקו, אבל המשטרה נכנסת והבלש מבקש ממנה למסור את התינוק. טלולה מצביעה על קרולין ואומרת: “מה, לה? היא לא רוצה אותה. היא כל כך קטנה. כרגע היא עדיין לא נדפקה על ידך. אפילו לא אכפת לך!?”
הבלש שוב אומר לה למסור את התינוקת. טלולה מתעקשת: “היא לא רוצה אותה. תשאל אותה. תשאל אותה עכשיו. את רוצה אותה?”
קרולין אומרת: “אני רוצה. אני רוצה… בבקשה.”
טלולה מוסרת את מדיסון לקרולין ונעצרת על ידי המשטרה. בניידת המשטרה שואל אותה הבלש “אז מה, יש לך מנהג לקחת פעוטות למשמורת מגינה?”

זה מה שייחלתי לו

למרות שהסרט טלולה כנראה לא יגרום לאנשים שאינם מראש סימפטתים לאנטי-נטליזם לשקול התנגדות לרבייה מטעמים מוסריים, הוא לכל הפחות סרט שמביע תמיכה בעמדה האל-הורית. הסיבה לכך היא בעיקר משום שניתן לראות את קרולין כסוג של נערת פוסטר של נקודת המבט האל-הורית, שכן היא מתוארת כאישה שלא רצתה להיות אמא ובוודאי לא צריכה להיות אמא.
יחד עם זאת, אחרי קריאת מספר ביקורות על הסרט הבנתי שלחלק מהאנשים יש פרספקטיבה שונה למדי על הסרט ועל דמותה של קרולין, ואני רוצה להתייחס בקצרה לשלוש נקודות שמועלות בהקשר הזה.

הנקודה הראשונה קשורה לסוף.
יש הטוענים שסצנת בית החולים בסוף הסרט, שבה טלולה מסכימה למסור את מדיסון לקרולין לאחר ששאלה אותה אם היא בכלל רוצה אותה וקרולין עונה שהיא כן, אמורה להראות לנו שקרולין השתנתה במהלך הסרט והיא הבינה שהיא באמת רוצה להיות אמא.
אבל למה בדיוק קרולין כביכול שינתה את דעתה? לאורך כל הסרט כל מה שאכפת לה זה שבעלה יעזוב אותה אם יגלה מה קרה. היא לא טורחת להשתתף בחיפושים אחר מדיסון, היא לא רוצה שהמקרה יגיע לחדשות המקומיות למרות שזה עשוי לעזור למצוא את בתה, שלמיטב ידיעתה עשויה להיות בסכנה, כי היא לא רוצה שבעלה ישמע על כך, היא לא טורחת לשאול מי האישה שחטפה את בתה והאם היא מסוכנת, היא לא מפרסמת מודעות עם תמונתה ברחבי העיר, היא לא שיתפה פעולה עם החקירה, במקום כל זה היא פשוט ממשיכה להשתכר.
לענות לטלולה כששאלה אותה אם היא רוצה את התינוק שלה ב”אני רוצה”, במיוחד מול כל כך הרבה אנשים, כולל בעלה שהיא כל כך פחדה שיעזוב אותה, ומול המשטרה ושירותי הגנת הילד, רחוקה מלהיות אינדיקציה לכך שהיא באמת השתנתה. במצב הזה זה לא שהייתה לה ברירה אחרת מלבד לומר שהיא רוצה.

יש הטוענים שמכיוון שהבעת רצונה (לכאורה) של קרולין להיות אמא בסוף הסרט מספיקה כדי שטלולה תעביר לה את מדיסון, וכדי שהרשויות, כולל לואיזה קיני משירותי הגנת הילד, יאשרו את ההחלטה הזו, הסרט הזה בסופו של דבר מקדם נקודת מבט שמרנית למדי של חשיבות המשפחה הביולוגית. כלומר, אם האם הביולוגית רוצה להיות האם בפועל, זה לטובה. למרות שזה לאו דוקא המקרה באופן כללי, ובוודאי במקרה הזה זה רחוק מלהיות הדבר הטוב ביותר עבור הילדה. אולם אני חושב שהעובדה שקרולין קיבלה את מדיסון בסוף הסרט אינה משקפת תמיכה בעמדה הזו, אלא דוקא ביקורת, וזאת דרך הצגת המציאות העגומה בה במקרים רבים, למרות העדר כל כישורי הורות, א.נשים נתפסים כאופציה הטבעית והמועדפת רק משום שהם ההורים הביולוגיים.

הסיבה שזו בכלל יכולה להתפס כאפשרות הגיונית שלמרות שהבינו שקרולין היא אם מזניחה, המשטרה ושירותי הגנת הילד החזירו לה את מדיסון, היא שילד בעולם הזה הוא קודם כל רכוש, חפץ, צעצוע של ההורים. לכן, התפיסה היא שהמקום הטבעי של ילד הוא עם ההורים הביולוגיים, אפילו במקרים ברורים של רשלנות והעדר יכולת. וזו גם הסיבה שמישהו יכול להיות די חסר עניין ביצירת ילד אבל לעשות את זה בכל זאת כאילו זה לא באמת סיפור גדול. זו הסיבה שזה יכול להיות הגיוני שכל מה שטלולה, המשטרה, ושירותי הגנת הילד צריכים לשמוע זה את האם הביולוגית אומרת “אני רוצה”, כדי שיחזירו לידיה המאד לא בטוחות את מדיסון.

הנקודה השנייה קשורה לאינטראקציה של קרולין עם לואיזה קיני משירותי הגנת הילד. יש הטוענים כי ניתן לראות את הדיאלוג הקצר הזה (אשר הוזכר ומצוטט קודם לכן בטקסט זה) כמתאר את השיפוטיות הקשוחה כלפי נשים הנתפסות כאמהות רעות, בעיקר על ידי נשים אחרות. בסצנה זו, קרולין מנסה להפוך את שיפוטה של ​​לואיזה על ידי אמירה שלה שקל לה לשפוט משום שאמהות (לואיזה בהריון עם ילדה השלישי) באה לה בקלות, אך זה לא המקרה עבור כולן, ולכן הביקורת של לואיזה על קרולין, לפי השקפה זו, מייצגת השקפה לא אמפתית, ושיפוטית כלפי נשים ש”לא יודעות איך להיות אמהות”. אולם, מלבד זה שזה לחלוטין בלתי מתקבל שהשקפה שיפוטית זו היא איכשהו בלעדית כלפי נשים ומסיבה כלשהי מגברים אפילו לא מצופה להיות “אבות טובים”, השקפה שיפוטית זו אינה שגויה כשלעצמה. יש לשפוט את קרולין על החלטתה ליצור אדם למרות שלא רצתה להיות אמא לפני שהפכה לאמא, ועל כך שלא לקחה אחריות על החלטתה בכל זאת ליצור אדם על ידי כך שלפחות עשתה כמיטב יכולתה לאחר שכבר קיבלה את ההחלטה הזו. כמו כל הורה אחר בעולם, היא פעלה בחוסר אחריות כשהיא יצרה אדם, אך המקרה שלה גרוע עוד יותר מכיוון שהיא אפילו לא רצתה להיות אמא אלא עשתה זאת במפורש רק כדי לחזק את מערכת היחסים שלה עם בעלה, ואף המשיכה להיות אנוכית ביותר בכך שהזניחה את ילדתה תוך כדי דאגה רק לעצמה. אז דווקא לה, מכל האנשים, אין זכות לומר לאנשים אחרים שאין להם זכות לשפוט את אמהותה. ברור שכל היצירות של כל הילדים הן תמיד אינסטרומנטליות, אך לא תמיד אנשים מודעים לכך מראש. השיפוט העיקרי של קרולין לא צריך להיות שהיא מתקשה למצוא את האינסטינקטים האימהיים שלה (כפי שהיא אומרת), אלא שהיא הפכה לאם בידיעה שאין לה כישורים בסיסיים להיות אמא, בלי אפילו לרצות להיות אחת, ושהיא מזניחה את ילדתה ומכניסה אותה למצבים מסוכנים. זהו המקרה של קרולין. הבעיה אינה בשיפוטיות של לואיזה את קרולין, אלא בחוסר השיפוטיות של קרולין. קרולין קיבלה החלטה נוראית וקריטית בנוגע לחייה של מישהי אחרת, ולכן המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לעמת אותה עם זה, וכמובן שלואיזה צריכה לשקול מה יהיה הכי טוב עבור הילדה. רק בחברה כה פרו-נטליסטית, אפשר להציע שהבעיה היא בכך שלואיזה שופטת את מעשיה של קרולין, ולא בכך שקרולין שופטת את מדיסון לחיים האלה.

בכל מקרה, אני בהחלט יכול להזדהות עם קרולין על היותה אדם בודד עם הערכה עצמית נמוכה מאוד, שמפחדת להישאר בודדה ולא אהובה. אבל אני לא יכול להזדהות עם ההחלטה שלה ליצור אדם חדש  (שלא לדבר על כך שהיא ידעה שהיא לא רוצה להיות אמא או מסוגלת לטפל בילד, אפילו תחת הגדרה רופפת מאוד של היכולת לטפל באדם אחר) בניסיון להציל את עצמה מהגורל הזה. אני מתקשה להזדהות עם מקרה כה קיצוני של אנוכיות, וחשוב מכך, לענייננו, אני חושב שציפייה להזדהות עם מקרה כה קיצוני של אנוכיות יכולה להתקבל רק על בסיס זלזול עמוק במשמעות העצומה של עצם ההחלטה ליצור אדם חדש וההסתכלות האינסטרומנטלית על ילדים. ואני מתרעם על כך מאוד.

הנקודה השלישית קשורה לסצנה שבה מרגו מנחמת את קרולין בזמן שקרולין מחכה בדירתה שהמשטרה תאתר את טלולה. הן מנהלות את השיחה הבאה:
קרולין: “הוא יעזוב אותי. בעלי. חשבתי שאולי אם אמצא אותה בעצמי, הוא יסלח לי. כל המשפחה שלי כל הזמן אמרה לי כמה ברת מזל אני שיש לי אותו. אני לא יודעת מה הייתי עושה אלמלא הוא. הם כל הזמן אמרו לי שאני צריכה להיות אסירת תודה שהוא בכלל התחתן איתי. עכשיו הוא יגמור איתי. ואיבדתי את הילדה שלי”
מרגו: “אני אפילו לא יכולה לדמיין איך זה מרגיש עבורך”
קרולין: “ייחלתי לזה”
מרגו: “מה?”
קרולין: “ייחלתי לזה. ייחלתי כל כך הרבה פעמים שזה יקרה. לו רק לא היה לי אותה! הלוואי והיא תעלם!”
מרגו: “את לא מתכוונת לזה”
קרולין: “התכוונתי לזה, התכוונתי לזה. זה נוראי אה?
המשכתי לקוות שזה יקרה, שתנחת עלי איזו תחושת אמהות, אבל זה אף פעם לא קרה. וכל כך כעסתי עליה. הוא בקושי התייחס אלי, אז חשבתי, אולי, אם יהיה לי תינוק, הוא יתעניין. אבל זה ההפך. זה… זה… כל כך בודד… האם אני אדם נורא?”

סצנה זו נתפסת על ידי רבים כהיפוכה הרצוי של האינטראקציה של קרולין עם לואיזה שתוארה בנקודה הקודמת. אבל אסור לנו לגלות אמפתיה כלפי אנשים שאדישים כל כך לגורלם של אחרים. בהתחשב בכך שמרגו הייתה עם מדיסון כמעט כל הזמן מהפעם האחרונה שקרולין ראתה אותה, ומכיוון שמרגו מכירה את טלולה, לפחות טוב יותר מקרולין, הפגישה איתה הייתה הזדמנות עבור קרולין לשאול על בתה. לשאול מה שלומה, מה היא אוכלת, האם היא ישנה טוב, האם היא בוכה הרבה, מה הם עושים איתה וכו’, אך עם כל כך מעט עניין באדם שיצרה, קרולין דיברה רק על עצמה.

אנחנו לא צריכים לנחם ולהזדהות עם קרולין. אין שום דבר רע בלתת לה כתף קרה. היא קיבלה החלטה נוראית, עם השלכות נוראיות, והיא ממשיכה לקבל החלטות גרועות בהקשר הזה, אז צריך להסביר לה שילד אינו דבק למערכת יחסים כושלת, כלי לשמור על בעלך בסביבה, או צעצוע. היא גם צריכה עזרה כי היא סובלת, וחשוב מכך, כי אחרת הילדה שלה תמשיך לסבול, אבל אסור לנו לגרום לה להרגיש בסדר עם מה שעשתה כי זה לא בסדר. תיקונים מתחילים בהצבעה על מעשים רעים, לא בקבלתם באמפתיה.

רק בחברה מאד פרו-נטליסטית, סצנה של אישה מנחמת אישה שיצרה אדם אחר מהסיבות שקרולין עשתה זאת, ואומרת את הדברים שקרולין אמרה, ומתנהגת כפי שקרולין נוהגת כל הזמן, יכולה להיחשב על ידי רבים כסצנה אמפתית, במקום להחשב סצינה אפתית מאוד לגורלו של הילד שנוצר, כמו גם חסרת אחריות מאוד מבחינה חברתית ומוסרית.

---

אנטי-נטליזם עקיף

אבל בכל מקרה, בין אם אתם מסכימים עם נקודת המבט שלי על דמותה של קרולין ובין אם לא, למרות שהיא בהחלט יכולה לשמש לא רק כתמיכה חזקה להשקפה האל-הורית אלא גם לאנטי-נטליזם, כי אף אחד לא יודע מראש איזה סוג של הורה הוא/היא יהיו, והאם הוא/היא יתחברו לילד וכו’, ולכן אף אחד לא צריך להתרבות, אני חושב שטיעון אנטי-נטליסטי חזק הרבה יותר מועלה לא דרך קרולין, וגם לא דרך טלולה, אלא דרך מרגו.

בניגוד לשתי הדמויות הראשיות האחרות בסרט, מרגו נראית כאדם הגיוני, שקולה, יציבה, אמפתית ואחראית. בהתחשב בגישתה לאנשים, ובמיוחד למדיסון וטלולה, יש לנו סיבות להניח שהיא הייתה אם אכפתית לבנה ניקו. בנוסף, מרגו היא סופרת אקדמית שכותבת על נישואין. היא נחשבת למומחית לנישואין. ולבסוף, היא מציינת שתמיד רצתה רק להתחתן ולהקים משפחה. “התוכנית שלי הייתה להיות אמא”. אולם, למרות כל זאת, מרגו רחוקה מלהיות אדם מאושר עם משפחה מאושרת. היא מרגישה כשלון כאם וכרעיה.

אני מוצא את מרגו כדמות הכי טרגית והכי אנטי-נטליסטית בסרט, כי היא זו, שלפחות נורמטיבית, עשתה דברים ב”דרך הנכונה”, ובכל זאת היא אומללה ומרגישה שהכל בחייה התפרק.

לכאורה, טלולה וקרולין הן מקרים יוצאי דופן למדי, אבל לא מרגו. מרגו מוכיחה שמספיק רק להתקיים בעולם הזה כדי שהחיים שלך יהיו די גרועים. לכן, מבחינתי, מנקודת מבט אנטי-נטליסטית על הסרט, מרגו אינה קבוצת הביקורת של דמויות כמו טלולה וקרולין, אלא הן קבוצת הביקורת של הדמות של מרגו, אשר בעיני מייצגת את הטענה שאין הורות טובה, או חיי משפחה טובים, ושאפשר לעשות דברים בדרך הנכונה כביכול, ועדיין להיות אומללה לחלוטין.

מרגו היא גם הדמות הריאליסטית יותר. למרות שכנראה אין הרבה נשים שמגלות אחרי עשרים שנות נישואין שבעליהן מעדיפים גברים, ישנן נשים רבות שחייהן התפרקו מסיבות רבות אחרות, ושהחיים שלהן, לפחות מנקודה מסוימת ואילך, התבססו על שקר. ואם א.נשים יהיו כנים עם עצמם, א.נשים רבים, כנראה רובם, היו מודים שהיחסים שלהם עם ילדיהם, לפחות מנקודה מסוימת, גרועים.
ומרגו ניסתה. היא נראית אדם הגון, אכפתי, אינטליגנטי ומודע לעצמו, ובכל זאת חייה מבולגנים. היא מאוד בודדה ואומללה.

ניתן להביט על הסרט הזה כמציג שלושה סוגים של הורות: הזנחה, נטישה ונורמליות. את סוג ההזנחה מייצגת קרולין, וכבר דנו בו, אז אעבור לנטישה. טלולה, כפי שהיא עצמה מספרת, היא תוצר של נטישה, ואנחנו יכולים לראות מה זה עושה לאנשים. היא לא מוכנה לסמוך על אף אחד. היא לא רוצה שיזדקקו לה. היא חושבת שזו טעות נאיבית להיות תלויה באחרים. היא נוודית שפוחדת להתפשר. היא מחוספסת. היא משקרת כל הזמן. והיא מפרנסת את עצמה על ידי גניבה מאחרים.

מרגו מייצגת את הסוג הנורמלי. יש לנו סיבות להאמין שהיא הייתה אם אכפתית, רגישה וקשובה, כי היא נראית כאדם אכפתי, רגיש וקשוב באופן כללי. היא גם תמיד רצתה להיות אמא. ובכל זאת, בשלב מסוים בנה מאס ממנה ועזב בלי לספר לה, ובלי ליצור איתה קשר במשך שנתיים. הדרך היחידה שלה לעקוב אחר מיקומו היא לעקוב אחר חיובי כרטיס האשראי שלה, שכן הוא גנב אותו ממנה.

טלולה וקרולין אולי דמויות טרגיות יותר בפני עצמן, אולם מרגו מייצגת טרגדיה גדולה בהרבה מבחינתה עקרונית, והיא שגם כשאת באמת רוצה, באמת מנסה, מודעת לזה ברמה אקדמית מקצועית, יש לך סט בסיסי של כישורים רלוונטיים, ואין לך טראומות או נטל רגשי משמעותי, זה לא עובד. אם אפילו אישה שהיא מה שנקראת מומחית נישואין, שיצרה משפחה כי היא באמת רצתה ולא בגלל לחץ חיצוני כלשהו (​​ואולי אפילו חרף לחץ חיצוני לא להקים משפחה בגלל הקריירה האקדמית שלה), נכשלה, מה הסיכויים שאנשים לכאורה פחות מוכשרים יצליחו? מרגו היא המקרה הטרגי ביותר בדיוק משום שהיא המקרה הנורמלי. וזו הסיבה שהכישלון שלה הוא שמעלה את הטענה שהנורמלי הוא לא נורמלי מבחינה אתית.

כולנו נוראיים

מרגו היא דמות מעניינת מנקודת מבט אנטי-נטליסטית לא רק באופן פסיבי, כלומר רק משום שהיא מתפקדת כדיוקן סמלי של הפער בין רצונותיהם ויכולותיהם של אנשים לבין מהלך חייהם בפועל, אלא גם באופן אקטיבי, כלומר דרך הרעיונות והתובנות שהיא מבטאת לאורך הסרט.
להלן מספר דוגמאות נבחרות.

באחד הלילות במהלך שהותם, אחרי שמדיסון סוף סוף נרגעה ונרדמה במיטתו של ניקו, טלולה אומרת למרגו: “היא לא פשוט הדבר הכי מגניב והכי מוזר שראית אי פעם?”. מרגו מאשרת וטלולה ממשיכה: “היא פשוט כל כך קטנה. יש לה ציפורניים זעירות כאלה. זה פשוט מדהים אותי.” אבל מרגו מסרבת להתפתות לחלוטין לזעירות לחמידות של תינוקות ואומרת בחוכמה: “ואז הם גדלים ושונאים אותך ואז זה באמת מדהים אותך”

א.נשים רבים מתרבים משום שהם נשבים בקסמם של תינוקות, ושוכחים שתינוקות הופכים מהר מאוד לילדים, ושהם יהיו אנשים בוגרים רוב חייהם. השלב התינוקי מאד קצר ואחריו מגיע השלב העיקרי בחייו של כל מי שנוצר. יצירת אדם פירושה כניסה למערכת יחסים לכל החיים עם מישהו שאין לך מושג איך הוא/היא יהיו. זה יכול להיות אדם שאולי לא תאהבו, ואותו אדם אולי לא יאהב אתכם. יצירת אדם היא מחוייבות לכל החיים. אבל אנשים הם קצרי ראייה באופן בלתי יאומן.

מרגו עושה אבחנה חדה וכואבת נוספת לאחר שטלולה מספרת לה שניקו חושב שהיא לחוצה. מרגו נעלבה ושאלה “האם זו הסיבה שהוא עזב?” טלולה השיבה שהוא אמר שהוא הבן שלה, לא בעלה. מרגו שאלה אם ניקו השתמש במילה “tight ass”? וטלולה אמרה שכן. ואז מרגו אמרה: “אלוהים! את יודעת מה, את עושה כל מה שאת יכולה, ועדיין איכשהו מפשלת”

למחרת שלושתן יושבות בפארק ומרגו מנסה להבין מה התוכנית של טלולה. טלולה עונה בשאלה:
טלולה: “לך הייתה תוכנית?”
מרגו: “כן, כמובן שהייתה לי. ובכן, היא השתנתה אני מניחה. בדיוק סיימתי את התזה שלי כשנכנסתי להריון. כל החברים שלנו היו אקדמאיים ושאפתניים וסטיבן היה ממש במרכז של הכל. אני מניחה שזה לא היה ממש מגניב להודות בזה, כי זה קונבנציונלי להחריד, אבל באמת רק רציתי להתחתן ולהקים משפחה. התוכנית שלי הייתה להיות אמא”
טלולה: “איך זה הסתדר?”
מרגו: “אני מניחה שזה לא הסתדר. שניהם עזבו אותי”
טלולה: “את נאיבית, זו הבעיה שלך. התוכנית שלך הייתה תלויה באנשים אחרים. אנשים גרועים, והם יאכזבו אותך בכל פעם”
מרגו: “זו לא דרך לחיות”
טלולה: “תראי, אני לא אומרת שאנחנו צריכות להסתובב בעולם ולדפוק זה את זה כל הזמן, אבל… כאילו, תראי… כשהייתי בת שש, אמא שלי לקחה אותי לבניין דירות מוזר, והיא הושיבה אותי על המדרגות, ואמרה לי לחכות. והיא פשוט התכוונה לעשות כמה סידורים, ולחזור. ואממ… ישבתי שם שעות, ונהיה ממש קר, ואז הביואיק ישנה עצרה ובחור גבוה ורזה יצא החוצה. בחור שמעולם לא ראיתי קודם, והוא אמר, ‘היי, אני אבא שלך ואת תבוא איתי הביתה'” אממ… ואז מעולם… מעולם לא ראיתי אותה שוב.
אבל לא היה אכפת לי אם לא הייתי צריכה אותה. אז… אני פשוט חושבת שעדיף לא להיות נזקקת”
מרגו מצביעה על מדיסון ואומרת “היא צריכה אותך”
טלולה: “אין לה ממש שיקול דעת”
ואז טלולה אומרת: “תודה לאל שיש כוח משיכה, נכון?”
מרגו: “למה את מתכוונת?”
טלולה: “הממ, זה כאילו פשוט תוקע אותנו כאן על הקרקע. כמו מגנט במרכז כדור הארץ והלבה, פשוט מחזיק אותנו תקועים. מה אם זה ייעצר, את יודעת? או מה אם זה ייעצר בדיוק במקום שבו הייתי? אני מרגישה שזה יכול לקרות. ואם לא היה שום דבר שמחזיק אותי כאן יותר והייתי פשוט מרחפת מעל כדור הארץ… אני מניחה שהייתי אוחזת בעץ או בענף או משהו כדי להישאר מחוברת לכדור הארץ. את יודעת, כדי שלא אעוף לחלל!”
מרגו: “אני לא חושבת שהייתי נאחזת. הייתי משחררת”

חשוב לציין, לצורך העניין, שבסצנה האחרונה של הסרט, בעודה שוכבת על הדשא של אותו פארק, הפעם לבדה, מרגו מתחילה לרחף. אבל בניגוד להצהרה שלה שהיא תשחרר, היא נאחזת בענף, כאילו עכשיו יש לה סיבה להישאר.
אבל לא ממש ברור למה. היא עדיין לא התגברה על כך שהייתה מרומה על ידי בעלה, היא הוטעתה על ידי חברתו של בנה לחשוב שיש לה נכדה, ובמובן מסוים, גם סוג של בת, רק כדי לאבד את נכדתה לכאורה שאליה כבר נקשרה, ולאבד את בתה לכאורה שהולכת לכלא, וספק אם מישהי כמו טלולה תישאר בחייה של מרגו בעתיד. הדבר הטוב היחיד שקרה לה הוא שבנה חזר. אבל הפצע של עזיבתו הפתאומית, בלי אפילו ליידע אותה ובלי ליצור איתה קשר במשך שנתיים, כנראה עדיין מדמם ומלווה בפחד שזה עלול לקרות שוב.
אז אני לא בטוח למה מרגו נאחזת במקום לשחרר.

בכל מקרה, נחזור לתובנות שלה. בלילה, טלולה מביטה במדיסון ישנה וחושבת שהיא אולי מתה, אז היא רצה למרגו בחדר השני, מפחידה אותה נורא. אחרי שמרגו בודקת ומודאת שמדיסון ישנה, ​​טלולה אומרת: “אבל היא הולכת למות”
מרגו: “מה?”
טלולה: “טוב, לא עכשיו, לא בקרוב”
מרגו: “אני בהחלט מקווה שלא”
טלולה: “ממש רחוק בעתיד, בתקווה, אבל עדיין היא… היא הולכת למות וזה – מעציב אותי”
מרגו: “אה, כולנו הולכים למות”
טלולה: “נכון? כולנו הולכים למות. זה ממש עצוב”
מרגו: “כן”
טלולה: “אני אוהבת את המקום הזה. או שאת תמותי קודם, ואז אני אהיה עצובה, או שאני אמות קודם ואת תהיי עצובה. כך או כך, כולנו הולכים למות”
מרגו (צוחקת): “זה כל כך עצוב”
טלולה: “זה הדבר הכי עצוב אי פעם!”
מרגו (צוחקת): “כל כך עצוב!”
טלולה (צוחקת): “כל כך עצוב! זה באמת עצוב. אה, מה הטעם? זה עצוב”

למרות שטלולה היא זו שהעלתה את הנושא הזה וסיימה אותו בשאלה מה הטעם, מרגו, שהיא הבוגרת המנוסה והמשכילה, לא רק מסכימה אלא גם לא אומרת שום דבר מנחם, או מציעה איזשהו טעם לחיים למרות שכולם הולכים למות בשלב מסוים. שתיהן פשוט צוחקות בקול רם, כנראה כדי לא לבכות בהתחשב בכמה שזה עצוב. הן מוצאות את המחשבה הזו כל כך עצובה שהדרך היחידה להתמודד איתה היא לצחוק, לצחוק על האבסורד של החיים.
אבל יש דבר נוסף שכולם חייבים לעשות, בהתחשב בעובדה העצובה הזו, וזה כמובן לא ליצור אדם חדש. יצירת אדם חדש היא יצירת מישהו שעומד למות, שיידע שהוא עומד למות, שיידע שכל מי שאכפת לו ממנו עומד למות, ולחוות את האובדן של אנשים רבים שאכפת לו מהם כי הם ימותו לפני שהוא ימות. אז לא רק שכמו שמרגו אומרת “זה כל כך עצוב”, זה גם כל כך אכזרי לגרום את זה למישהו.

אחרונה חביבה היא תשובתה של מרגו לשאלתה של קרולין שהוזכרה קודם לכן “האם אני אדם נורא?” תשובתה של מרגו היא: “כולנו נוראים. וכולנו סתם אנשים.”

העובדה שכולנו סתם אנשים היא אולי סיבה מספקת לסלוח לאנשים על טעויות מסוימות, או לפחות להבין מנין הטעויות האלו נובעות. אבל העובדה שכולנו נוראיים היא בהחלט סיבה מספקת לעולם לא ליצור עוד אנשים.
והעובדה ש”כולנו סתם אנשים” אינה סיבה מוצדקת לקבל את זה שא.נשים שיוצרים עוד א.נשים, אלא בדיוק הסיבה שאף אחד לעולם לא צריך לעשות זאת.