בטון סדוק

הסרט ‘לוק’ עוקב, במקרה הזה פשוטו כמשמעו, אחר מסעו של אדם בשם איבן לוק מעבודתו בברמינגהם לבית חולים בלונדון. אני אומר פשוטו כמשמעו, כי הסרט מתחיל בכך שלוק נכנס למכוניתו אחרי העבודה, וכל הסרט מתרחש במכונית בזמן שהוא נוסע לבית החולים. והסיבה שאני מוצא את זה רלוונטי ומעניין לסקור את הסרט הזה מנקודת מבט אנטי-נטליסטית היא שהאיש הזה נוסע לבית החולים כי אישה ששכב איתה שבעה חודשים קודם לכן אמרה לו שהיא עומדת ללדת בטרם עת.

תזכורת חשובה: כמו ביקורות אחרות מנקודת מבט אנטי-נטליסטית על סרטים ותוכניות טלוויזיה, גם הסקירה הזו מלאה בספוילרים, אז כל מי שלא צפה בסרט ומתכוון לעשות זאת, אנא צפו בסרט קודם ואז קראו את הטקסט הזה.

העלילה הבסיסית

הסרט נפתח בצילום היחידי שצולם מחוץ למכונית (מלבד כמה צילומים קצרצרים של המכונית נוסעת מבחוץ). זהו אתר בנייה ענק. מנהל האתר, איבן לוק, יוצא ממנו ומתקרב למכוניתו. לפני שהוא נכנס אליה, לוק מוריד את נעליו המאד מאובקות, במה שנראה כשגרה חסרת משמעות, אך למעשה זוהי מחווה סמלית שתוסבר בהמשך. הוא מתחיל לנסוע ומהר מאד נעצר ברמזור אדום. הוא מאותת שמאלה, אך מהסס כשהרמזור מתחלף לירוק. נהג משאית מאחוריו צופר לו, ובכך בעצם דוחף אותו לשנות את החלטתו ולנסוע ימינה במקום. המוזיקה משתנה בדיוק באותו רגע, מה שמעיד שזו לא החלטה שולית אלא שלוק לוקח את הפניה הנכונה (the right turn).

מוקדם יותר באותו יום קיבל לוק הודעה מבת’אן, עמיתה שלו מעבודה קודמת, איתה קיים יחסי מין פעם אחת שבעה חודשים קודם לכן, שהסתיימו בהריון. בת’אן התקשרה כדי להודיע ללוק שהיא נכנסת ללידה מוקדמת.
לוק היסס לפני שהחליט לנסוע לבית-החולים מכיוון שאותו ערב במקרה היה לפני יציקת הבטון הגדולה ביותר שבוצעה אי פעם באירופה (מלבד פרויקטים גרעיניים וצבאיים), ותפקידו לפקח עליה. זאת, וגם מכיוון שאשתו ושני בניו, שמחכים לו בקוצר רוח בבית כדי לצפות יחד במשחק כדורגל, בשלב זה לא יודעים דבר על ההיריון.

הנסיעה מאתר הבנייה לבית החולים אורכת כשעה וחצי. בזמן הזה לוק צריך לפתור כמה בעיות, כולן דרך דיבורית הרכב. הוא מתחיל עם בת’אן לה הוא מודיע (בהודעה קולית) שהוא בדרך, אחר כך עם גארת’, הבוס שלו (שלא עונה ולכן הוא משאיר גם לו הודעה קולית), ואז הוא מצלצל הביתה. בנו אדי עונה ולוק אומר לו, לאכזבתו, שמשהו צץ והוא לא חוזר הביתה לצפות במשחק. אשתו לא הייתה בבית כי היא הלכה לקנות לו את הבירה האהובה עליו למשחק.
השיחה הבאה היא לדונאל, אחד מעובדיו של לוק, שמזועזע מכך שלוק זורק עליו משום מקום את האחריות על 355 טון של בטון שישאבו על ידי 218 משאיות. לוק אומר לדונאל שאין לו ברירה ושהוא לא יכול להיות שם. דונאל בטוח שזו בדיחה וממשיך לומר ללוק שהוא לא יכול לעשות את העבודה הזו לבד. לוק משכנע אותו שהוא יהיה שם לאורך כל הזמן בטלפון ושהכל יהיה בסדר.
ובאותו בטחון ותחושת שליטה פחות או יותר, לוק מנסה להתמודד עם כל שאר הדברים שקשורים לאותו לילה מורכב.

סדקי החיים

בת’אן מתקשרת חזרה ללוק מבית החולים. היא אומרת לו שהיא סובלת מכאבים, שקר לה, ושהיא לבד במחלקת היולדות. לוק מאוד לא אמפתי כלפיה. הוא אומר לה בנימה קרה להגיד לאחיות לסגור את החלונות ולבקש משהו נגד כאבים, ושהוא בדרך. בת’אן שואלת אותו אם הוא אוהב אותה והוא עונה באותו טון קר ומנוכר: “זאת שאלה שאת שואלת כנראה בגלל הכאבים או משהו. איך אני יכול לאהוב אותך? אני…” בת’אן מנתקת. לוק מאוד קונקרטי.

המקצוע של לוק לא נבחר באופן אקראי. בטון משחק תפקיד מרכזי בסרט הזה, שעוסק במובנים רבים בשליטה. לוק מתואר כאדם קפדן מאוד, מאורגן היטב, אמין ואחראי. לוק מתקן את דונאל שיהיו 218 משאיות ולא 220, והוא מתקן את הבוס שלו במהלך הוויכוח שלהם על כך שלוק לא ינכח ביציקת הבטון, שהוא עובד איתו כבר 9 שנים ולא 10, כלומר הוא אדם מדויק מאוד, גם כאשר הדיוק לא עובד לטובתו. לוק מבקש מדונאל לבדוק כל דבר באופן אישי במהלך אותו לילה כי ככה הוא תמיד עושה דברים. הכל צריך להיות מדויק ותחת שליטה אחרת הדברים יקרסו, כפי שהוא מסביר לדונאל לאחר ששאל אותו מה היה קורה אם במשאית אחת היתה תערובת בטון מסוג C5 במקום C6:
לוק: “כתוב שם C6. ואתה יודע למה? כי בסופו של דבר, כשהבניין שלי יושלם, הוא יהיה בגובה 55 קומות. הוא ישקול 2,223,000 טון. אוקי? הבניין שלי ישנה את מפלס מי התהום וימעך גרניט. הוא יהיה גלוי ממרחק של 20 מייל. בשקיעה, הוא יטיל צל באורך של מייל. עכשיו, אם הבטון בבסיס הבניין שלי לא תקין, אם הוא מפספס בחצי אינץ’, יופיעו סדקים. נכון? אם יופיעו סדקים, אז הם יגדלו ויגדלו, נכון? וכל העניין יקרוס. אתה עושה טעות אחת, דונאל, טעות קטנה אחת, וכל העולם קורס סביבך.”

וכמו עם בטון, כך גם בחיים, סדק אחד מספיק כדי שהעולם סביבך יקרוס.
אשתו של לוק, קטרינה, מתקשרת אליו בחזרה והוא מספר לה למה הוא לא חוזר הביתה:
לוק: “בשנה שעברה, העבודה הזאת… את יודעת, העבודה בקרוידון. את זוכרת? הייתי נוסע לשם הלוך ושוב במשך שלושה חודשים. זוכרת? שהיתי בבית ההארחה, זה שהיתה בו… הייתה בו לחות קשה.
הם נתנו לי עוזרת. היא עבדה איתי על בניית המבנה. היא הייתה מזכירה, די מבוגרת. אנחנו… עבדנו יחד. היא די מבוגרת והיא גרה לבד. היא בת 43 בערך. היא…”
קטרינה: “למה אתה מספר לי על איזו אישה?”
לוק: “זאת הפעם היחידה שעשיתי את זה, קטרינה. הפעם היחידה.
תראי, אחרי שמיקמנו את הבלוק, חגגנו עם כמה משקאות. עכשיו, כניסת הבלוק היא דבר גדול כי זה הבסיס של הבניין כולו. והיא חזרה לבית ההארחה. היא לא מה שנקרא ציור שמן, אבל היה רטוב וקר, והיא סיפרה איך זה להיות בודדה, ואני דיברתי על איך זה להיות מאושר. אבל אני בודד לפעמים, את יודעת, כשאני רחוק…והיה שם יין ו… זאת הייתה הפעם היחידה שעשיתי את זה בכל 15 השנים שלנו. ועכשיו הלילה היא יולדת. הלילה היא יולדת וזה שלי.”
קטרינה מנתקת.

קטרינה מתקשרת בחזרה ואומרת ללוק: “זה לא קרה. אני לא מאמינה לזה.”
לוק מתעקש להיות קונקרטי ובשליטה: “קטרינה, אני רוצה לעבור לצעדים מעשיים.”
אבל קטרינה לא מוכנה: “אני כאן בחושך בחדר השינה שלנו ו… אלוהים, שום דבר לא נראה אותו דבר. איבן? אני לא יכולה… אני לא יכולה לדבר עכשיו. אני…”
לוק: “אני מרגיש מותש כבר חודשים. היא התקשרה ואמרה שהיא עומדת ללדת תינוק ושהיא שומרת אותו כי זו ההזדמנות האחרונה שלה להיות מאושרת. ואז הלילה היא התקשרה ואמרה שהמים שלה ירדו וזה חודשיים מוקדם מדי. רציתי לספר לך קודם, אבל המים ירדו מוקדם, אז אני צריך לספר לך את זה עכשיו באוטו. כל לילה רציתי לספר לך.”
קטרינה: “אלוהים, אני לא יכולה… אני לא מצליחה לנשום.”
לוק: “קטרינה, תקשיבי. את יודעת מה קרה עם אבא שלי, נכון? ואיך הממזר הזה לא היה בסביבה עבורי. אפילו לא נתן לי שם מזוין.”
קטרינה: “לא, לא, אתה מבולבל. איבן, זה אתה הממזר. זה התינוק שהוא הממזר. למען השם, איבן, לפחות תנסח את זה נכון.”

וקטרינה צודקת כשהיא מזכירה לאיבן שזה צריך להיות על הילד, לא על אביו, ובוודאי שלא על אביו של אביו. אבל זה כן. זהו המניע מאחורי נכונותו של לוק להרוס את חייו, לפגוע במשפחתו, באשתו ובשני בניו, להטיל על עובד שלו אחריות כה עצומה, להלחיץ ולאכזב את הבוס שלו, לגרום לכך שיפטרו אותו מעבודתו האהובה, ולסכן את הבניין העצום שנראה שהוא גאה בו מאוד, הכל כדי להראות לאביו המנוח שהוא אדם טוב יותר ממנו. הוא לא עושה את זה בשביל התינוק שממילא לא היה זוכר את לידתו. והוא לא עושה את זה בשביל בת’אן, אליה היה קר מאוד ונראה שהוא אפילו לא דיבר איתה מאז שהיא הודיעה לו על הריונה. כשבת’אן אומרת לו: “זה מצחיק שזה מישהו כמוך, מישהו כל כך הפוך ממני. כל הדברים שאני אוהבת לא אומרים לך שום דבר”, הוא עונה בריחוק: “הדבר החשוב הוא להוליד את התינוק”. דוגמה נוספת היא שלאחר קבלת שיחה מהמיילד הבכיר בבית החולים, שמסביר ללוק שחבל הטבור של התינוק כרוך סביב צווארו ולכן יש לבצע ניתוח קיסרי, אך בת’אן מתעקשת לחכות ללוק, הוא משכנע אותה לעבור את ההליך באומרו: “תינוק הוא משהו שאי אפשר לעצור. עליך לנקוט בכל הצעדים המעשיים בכדי להתכונן.”
בת’אן: “אתה רוצה שאני אתן להם לחתוך אותי?!”
לוק: “כן. זאת אומרת, זה הדבר הכי טוב”
בת’אן: “בסדר. אני אעשה את זה כי אני אוהבת אותך”
לוק: “אוקי”
בת’אן: “אתה לא יכול לומר את זה בחזרה, אפילו פעם אחת?”
לוק: “לא, אני לא יכול. תראי… אני לא יכול. אבל אני יכול להיות שם מהר ככל שהתנועה תאפשר.”

אני לא טוען שלוק היה צריך לומר לבת’אן שהוא אוהב אותה בחזרה, זו עלולה להיות הטעיה מזיקה, אולם אילו הוא היה חושב על טובתה, הוא היה הרבה יותר אמפתי, רגיש ומבין, במקום להיות קר וקונקרטי מאוד. אבל הוא במשימה להוכיח נקודה לאביו המת, לא לתמוך באישה יולדת שהוא הכניס להריון וכמעט ולא אכפת לו ממנה. הוא עושה זאת כדי להוכיח נקודה לעצמו. שהוא לא כמו אביו, שהוא טוב יותר. ותסביכי האב שלו כל כך חזקים שאפילו אדם אינטליגנטי, מאורגן ובשליטה כמוהו, לא חושב בהיגיון, לדוגמה הוא היה יכול לומר למשפחתו שהוא צריך להיות באתר באותו לילה, ללכת לבית החולים, ואז לנסוע חזרה לאתר לפני 5:25 בבוקר כדי לפקח על יציקת הבטון ואז לחזור הביתה ולספר למשפחה את האמת, באופן אישי, ולא דרך דיבורית.

אנו עדים לעד כמה משמעותיים הם תסביכי האב של לוק, כשבין שיחותיו בדיבורית הרכב עם אנשים אמיתיים, הוא מתעמת בקול רם עם אביו המת, כביכול מסתכל עליו דרך המראה של המכונית, ואומר למשל:
“על מה לעזאזל אתה מסתכל?! אתה צוחק, נכון? צוחק על המצב שלי. זה מצב מוכר לאדם כמוך, נכון, אבא, אה?
אתה בטח חושב, “הנה הוא, תראו, הבן כמו האב.” “הנה האיש שיצרתי.” איך אומרים? “התפוח לא נופל רחוק מהעץ.” ובכן, כאן אתה טועה. תקשיב לי, חתיכת חרא חסר ערך שכמוך. אני רוצה שתתבונן. אתה יודע, למעשה, הייתי רוצה לקחת את חפירה ארור ולחפור אותך מהאדמה המזורגגת ולגרום לך לצפות בי הלילה. הייתי פותח לך את העיניים, מזיז את הבוץ והתולעים וכל חרא מהאוזניים המזורגגות שלך רק למשך כל המסע הזה. כי אני זה שנוהג. אני, לא אתה. ובניגוד אליך, אני אנהג ישר למקום שבו אני צריך להיות, ואני אהיה שם כדי לטפל ב… כדי לטפל בפאקים שלי.”

לצד המניע האמיתי מאחורי מסעו של לוק, כיצד נוכחות ביום היוולדו של בנו מטפלת בפאקים שלו?
הילד הזה כנראה יגלה יום אחד את נסיבות יצירתו, כפי שנאמר במילותיו של אביו: “נוצר משני בקבוקי יין ומישהו שהרגיש בודד”. קשה להניח שאחרי שיגלה את נסיבות הולדתו, הילד הזה יתנחם בכך שלפחות אביו היה שם ביום הולדתו.
איננו יודעים עד כמה כן לוק יהיה עם ילדו, אבל אם הוא יספר לילדו מה אמר לאביו באחת משיחותיהם הדמיוניות:
“אתה מבין? מאסר עולם. כן, מאסר עולם.
אז מה? אני אעשה מה שצריך לעשות, בין אם הם ישנאו אותי או יאהבו אותי.
אתה צריך להיות יצוק כך שזה לא ישנה מה אחרים חושבים.
אתה יודע, אם הייתי קובר אותך הלילה, שוב, לפני שאזרוק לך עפר על הפנים, הייתי אומר, “תראה”. “תראה ותלמד, לעזאזל.”
נסעתי בכיוון הזה ויהיה שם אדם חדש כשאגיע לשם. “כן, בגלל הלילה ההוא. עשוי משני בקבוקי יין וממישהו שמרגיש בודד.”
לא סביר להניח שהילד הזה יהיה מאושר.

אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא/היא מאסר העולם של אביו וההזדמנות האחרונה כביכול של אמו להיות מאושרת/ת. אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא תוצר של שני בקבוקי יין ומישהו שהרגיש בודד/ה. ואף אחד לא רוצה להרגיש שהוא הסיבה להרס משפחתו. לא שזה המצב. ברור שזו לא אשמתו/ה של הילד/ה אלא אשמת הוריו/ה, אולם עדיין סביר שהילד הזה ירגיש כך, לפחות באופן חלקי בכל מקרה. איננו יודעים אם לוק ינטור לילד הזה על אובדן משפחתו והקריירה שלו, אך גם זה סביר שיקרה.

לוק אכן קיבל את ההחלטה שלו לטפל בפאק שלו, שזה אביו המזויין. הוא לא שם בשביל הילד. לו היה אכפת לו מהילד הוא היה משכנע את אמו לעשות הפלה. גם למענה, שהרי היא עומדת להפוך לאם בגיל 43 (כנראה הסיבה, או לפחות אחת מהן, ללידה המוקדמת ואולי אפילו לסיבוכים הנלווים אליה), היא אדם בודד מאוד, כלומר לא צפויה לה עזרה רבה בגידול הילד, והיא מתוארת על ידי לוק כ”עצובה ובודדה, וכמעט ולא מחוברת לחיים בכלל”, וזו סיבה נוראית להפוך להורה, ונקודת התחלה נוראית להפוך להורה. לכן, לא היא, לא הילד שלה ולא לוק עצמו צפויים להיות מאושרים כתוצאה מהטעות שעשו, שרק הלכה וגדלה, והוסיפה קורבן גדול נוסף, לאחר שלא טיפלו בה כשהם באמת יכלו.
על פניו, זוהי החלטה שלה, אבל זו החלטה שלוק מברך עליה, לא מקלל אותה. לפני הניתוח הוא משאיר לה הודעה קולית שבה הוא אומר: “בהצלחה, בת’אן. התינוק הזו היא דבר טוב. ומגיע לך להיות מאושרת.” דבר טוב, למי? בת’אן אולי אכן ראויה להיות מאושרת, אבל למה יצירת מישהו היא האפשרות היחידה עבורה להיות מאושרת? וכמובן, מה לגבי האושר של הילד?

נקודת ההתחלה של הילד הזה והנסיבות שיצרו אותו הן מצערות.
וכמו בבנייה, כך גם בחיים, אם הבטון בבסיסו אינו תקין, מופיעים סדקים. ואם מופיעים סדקים, אז הם יגדלו ויגדלו, וכל העניין יקרוס.

מסיבה כלשהי, לוק מתעלם מזה. ובאופן כללי, עבור מישהו שכביכול כל כך מרוכז בעשיית הדבר הנכון, נראה שהוא מרוכז מאוד בעשיית דברים לא נכונים, כמו לא לספר לאשתו במשך זמן רב, להתעקש לספר לה בטלפון במקום לחכות ליום המחרת, להפיל נטל כבד כל כך על אחד העובדים שלו, להלחיץ את הבוס שלו ואת הבוסים של הבוס שלו, להביא לפיטוריו למרות שעכשיו הוא צריך לפרנס שתי משפחות, ואנחנו לא יודעים איך יציקת הבטון הזו תסתיים, אבל ייתכנו גם בעיות עם זה. והכל כדי להוכיח נקודה לאביו שכבר מת.
לוק מאמין בתוקף שכמו עם לבנים ובטון, לא משנה מה המצב, אפשר לעשות את זה טוב. הנה זה במילותיו שלו, מופנות לאביו המת:
“אתה חושב שזה הכל גורל, נכון, אבא? טביעות האצבע המלוכלכות שלך עליי. חשבת שזה חייב לקרות בגלל הזרעים הקטנים שזרעת. אוקיי, ובכן, תן לי לחנך אותך. לא משנה מה הסיטואציה, אתה יכול להשפיע עליה לטובה, כמו עם לבנים ובטון. אתה אף פעם לא ידעת את זה כי אף פעם לא הרמת אצבע, חתיכת עצלן. אבל אתה יודע מה? אתה יכול לקחת סיטואציה ולצייר סביבה עיגול ולמצוא דרך לפתור אותה.”

אבל לא ככה עובדים החיים. אפילו בסרט הזה ממש לא ככה עובדים החיים. לדוגמה, לוק מנסה לשווא את הגישה הזו עם אשתו בשיחה אחרת שניהלו. לאחר שקטרינה גילתה שלוק התקשר לבקש מבנו לתת לו מספר טלפון של מישהו שעובד עבור פקיד העבודות של המועצה כדי שיוכל לאשר סגירת כביש ליציקת הבטון למחרת, מתוך מחברת במעילו בבית, היא מתקשרת ללוק ואומרת:
“איבן, בדיוק מצאתי את שון מחפש בכיסים שלך. הוא אמר שביקשת ממנו מספר טלפון.”
לוק: “כן.”
קטרינה: “עכשיו, ברגע זה, אתה צריך מספר טלפון?”
לוק: “אני יודע איך זה נראה, אבל אני צריך… אני צריך לאשר סגירת כביש. מחר יש יציקה. זו יציקה גדולה… זה היסטורי. זו היציקה הגדולה ביותר באירופה.”
קטרינה: “אתה שומע את עצמך, איבן? אני מתפרקת בבית ואתה סוגר כבישים?”
לוק: “זה לא סגירה, זה עצירה ומעבר.”
קטרינה: “האישה יולדת ואתה סוגר כבישים. מאז שסיפרת לי על האישה הזאת, אתה מתרחק יותר ויותר ממי שאני מכירה.
לא, למעשה, יכול להיות שזה כן מי שאני מכירה. במטבח, העקבות שלך, הן מתקשות ואני צריכה לקרוע את הידיים בכדי לנקות אותן. אתה משאיר אחריך בטון בכל מקום.”
לוק: “קטרינה, אני אוהב אותך. בסדר? עשיתי טעות אחת. אני לא מרגיש כלום כלפי האישה הזאת, ואני מנסה לעשות את הדבר הנכון הלילה, כי היא לבד והתינוק באשמתי. ואני יודע איך זה מרגיש לצאת לעולם ככה. מישהו נולד וזו אשמתי. אז אני צריך לתקן את זה, איכשהו.”
קטרינה: “אלוהים אדירים.”
לוק: “אני ממש אשמח אם תגידי שתחכי לי ואני אוכל לחזור ונוכל לדבר… נוכל לדבר על זה ושנוכל לסדר משהו.

אני ממש רוצה לדעת שמחר אוכל לנסוע הביתה ולדבר עם הבנים ולהיות בבית כרגיל, ונוכל לצאת או משהו כזה ולשתות ולדבר על זה. אני רוצה לדעת שאני לא נוהג בכיוון אחד… אני רוצה לדעת שאני אסע חזרה כשהשמש תזרח.”

אבל קטרינה נחושה שדברים מסוימים אינם ניתנים לתיקון:
קטרינה: “איבן?”
לוק: “כן.”
קטרינה: “החלטתי.”
לוק: “קט, את יודעת מה? אנחנו יכולים לפתור את זה. אני יודע שאנחנו יכולים.”
קטרינה: “לא, לא, לא. דיברתי עם אחותי ועם אחותי למחצה. וההבדל בין פעם אחת ללעולם לא הוא הכל. אז זהו. וזה אף פעם לא פעם אחת בכל מקרה.”
לוק: “קטרינה, תקשיבי…”
קטרינה: “אני לא רוצה שתחזור, איבן. זה כבר לא הבית שלך ואני רוצה שתתרחק.”
לוק: “קטרינה, בבקשה, תקשיבי.”
קטרינה: “אנחנו נעשה סידורים לראות את הבנים. אבל, תראה, אני… אני לא רוצה שתבוא לכאן. בכל מקרה, תמיד היית יותר מאוהב בבניינים שלך. למה שלא תלך ותגור באחד מהם? כלומר, ממש למעלה, איפה שאתה אוהב להסתכל החוצה ולהרגיש כל כך מרוצה מעצמך.
היי, אני הולכת לשטוף הכל כאן, לשטוף את הכל 10 פעמים כדי להסיר את האבק שאתה מביא. אני לא אצטרך להתמודד יותר עם העקבות שלך שהופכות לאבן על רצפת המטבח. זה נגמר. זה לא הבית שלך.”

ללוק היה הרבה זמן לקחת אחריות על מעשיו. היה לו הרבה זמן להוכיח את טענתו שלא משנה מה המצב, אפשר לשפר אותו. אבל הוא לא עשה את זה טוב, למעשה הוא לא עשה כלום. הוא חיכה וחיכה, לילה אחר לילה, עד שלילה אחד החיים דפקו על דלתו. והחיים עשו זאת כמו שהם יודעים הכי טוב, עם ערב מהגיהנום. במקום להמשיך להתעלם מהסדקים בבטון שלו עם הבירה הגרמנית שאשתו האוהבת הלכה להביא לו במיוחד ללילה הזה, ובמקום לבלות עם בניו בצפייה במשחק כדורגל, לוק מקבל תזכורת כואבת במיוחד מהחיים והיא שאנשים אולי עושים תוכניות אבל לחיים בדרך כלל יש תוכניות אחרות שמחכות.

והחיים דפקו גם על דלתן של שאר הדמויות בסרט הזה.
דונאל היה בחצי הדרך הביתה לפני שקיבל את ההודעה שהוא כעת אחראי ליציקת הבטון הגדולה ביותר שנעשתה אי פעם באירופה; קטרינה הייתה בטוחה שהיא עומדת לבלות ערב נעים עם בעלה ושני בניה, לא ערב של בכי ואובדן בעלה; הבוסים של לוק היו בטוחים שיש להם על מי לסמוך עם יציקת הבטון הגדולה ביותר שנעשתה אי פעם באירופה, לא שהפרויקט הגדול ביותר שלהם אי פעם עלול להידפק באותו ערב; ובניו של לוק, אדי ושון, היו בטוחים שהם עומדים לבלות ערב מהנה בצפייה בכדורגל עם אמם ואביהם, לא שזה יהיה הערב שבו אמם תחליט להתגרש מאביהם. זה לא שלוק קיבל את החלטתו למען הילד העתידי, אבל גם אם כן, הילד שזה עתה נולד לא יזכור דבר מהלילה הזה, אבל ילדיו הבוגרים יזכרו את הלילה הזה לשארית חייהם. זה הלילה שבו אביהם לא חזר הביתה ואמם לא הפסיקה לבכות. זה ייזכר כלילה שבו הוריהם החליטו להתגרש זה מזה, וכולנו מכירים את ההשפעות הקשות והמזיקות שיש לגירושין על ילדים.

בכל מקרה, אל תבינו את הנקודה הזו לא נכון. אני לא אומר שהחיים דופקים על דלתותיהם של אנשים במובן של כוח עליון, שכן ברור שכל הבלגן הזה לא נוצר על ידי אסון טבע או משהו כזה, אלא על ידי טעות אומללה וחוסר אחריות של אנשים. וזה עושה הבדל גדול במובנים רבים. יחד עם זאת, למעשה, כשמדובר ברבייה, ההבדל הזה הוא הבדל בדרגה ולא בסוג. הסיבה לכך היא שהחיים דופקים על דלתותיהם של אנשים ללא קשר לנסיבות או לגורם (אם בכלל יש כזה). בין אם זה נשלט כמו במקרה של לוק, או בלתי נשלט כמו במקרה של אסון טבע, בכל מקרה, החיים לעולם אינם בשליטתם של אנשים. ההחלטה להתרבות תמיד נשלטת (אם נניח בצד מקרים של אונס במקומות שבהם הפלה אינה אופציה), אבל החיים לעולם לא. לא באמת.

הסרט מראה לנו שלא משנה כמה אנחנו מנסים להיות מתוכננים היטב, לא משנה כמה מאורגנים אנחנו בדרך כלל, לא משנה כמה אמינים וראויים להערכה אנחנו בדרך כלל, שני בקבוקי יין ומישהו שמרגיש בודד, מספיקים כדי לגמרי להפוך את חיינו, וליצור אדם חדש שחייו יהיו גם שבריריים וסדוקים כמו של כל אחד אחר (וכנראה אפילו יותר במקרה הזה).

לוק בטוח שהוא שולט בדברים למרות שהתברר לו שהיו לו חודשיים פחות בכדי לספר למשפחתו על ילדו הקרב ובא מכיוון שהלידה הוקדמה מאד, לידת ילדו הסתבכה מאוד, כל המטרה שלו הייתה להיות נוכח כשזה קרה אבל הוא החמיץ את זה (בסופו של דבר הוא לא הגיע בזמן, בת’אן התקשרה אליו זמן קצר לאחר לידת הילד ולוק שמע את בכי התינוק בדיבורית), אשתו עזבה אותו, בניו מבולבלים ומאוכזבים, והוא פוטר. אז שום דבר לא באמת בשליטתו.
הוא אדם מאורגן מאוד, שיטתי וקונקרטי, אבל החיים אינם קונקרטיים. החיים קורים. וכשהחיים קורים, החיים קורים. זה אם הם לא נמנעים מבעוד מועד.

אם טעות אחת לא אופיינית יכולה להרוס חיים שלמים, ושל כמה אנשים, איך החיים שווים יצירה? למה לקחת סיכון כזה? שלא כמו בטון, בחיים אין C6 שיכול להבטיח שלא יהיו סדקים. ובניגוד לבטון, שבו ברגע שהבסיס נכון זה  “בטון”, בחיים סדקים תמיד יכולים להופיע, בכל עת ובכל גודל.

ואם כבר מטאפורות, למרות שקתרינה אמרה ש”ההבדל בין פעם אחת ללעולם לא, זה כל העולם. ההבדל בין לעולם לא לפעם אחת הוא ההבדל בין טוב לרע” לגבי בגידה, זה בוודאי נכון גם לגבי רבייה.