החברה שלנו אוהבת רבייה, לא ילדים. יש רצון רב שאנשים ייצרו ילדים אבל בקושי שיש רצון לדאוג לרווחתם אחרי שהם נוצרו.
למעשה החברה מאד מפלה כלפי ילדים, ומהמון בחינות. הדוגמה המובהקת הכי מיידית היא ככל הנראה המעמד של ילדים בבתים בהם הם חיים. באופן בסיסי, מה שלהורים מותר לעשות לילדים זו אפלייה לכל דבר, ולא היינו מוכנים לקבל את אותו סטטוס, נורמטיבי ואף חוקי ופורמלי, את אותו היחס, את אותה לגיטמציה לשליטה ומרות כמעט טוטאליים בכל אספקט של החיים, את האלימות מילולית, לעיתים רבות גם הפיזית, לו זה היה קורה באופן לחלוטין שגרתי כלפי מבוגרים.
הדוגמה הקלאסית השנייה היא מערכת החינוך.
ילדים נאלצים להיות בבתי ספר בין אם הם רוצים בכך ובין שלא. בתי ספר מאלצים ילדים ללמוד דברים מסויימים ומכוונים אותם להתפתח להיות אנשים מסויימים. לכן, בין השאר, לעיתים קרובות בתי ספר מדכאים נטיות טבעיות, תשוקות או סקרנות של ילדים לגבי דברים שאינם נלמדים במסגרתם. עבור ילדים רבים בית הספר זו מסגרת מאמללת ובשלל דרכים, וגם מצב דומה לזה לא היינו מקבלים במקרה של מבוגרים. מה שרק מוכיח כמה מפלה ילדים היא החברה האנושית. הרי לא נעלה בדעתנו לכלוא באופן פטרנליסטי דומה אנשים מבוגרים גם אם נהיה משוכנעים שזה לטובת העתיד שלהם. אך ילדים סובלים מאפליה מובנית בחברה האנושית ולכן להם מותר לעשות הרבה מאד דברים שאסור לעשות למבוגרים. כולל לכפות עליהם שמעל שליש מהזמן שלהם הם יעשו דברים שהם לא רוצים בבית הספר, ואז לכפות עליהם לעשות עוד דברים שהם לא רוצים בבית. הסיבה היחידה שזה אולי נשמע מעט דרמטי, היא כי זה כל כך מקובל להחליט עבור אחרים כמעט כל החלטה בחיים שלהם לאורך כל כך הרבה שנים, אבל זה לא אמור להיות מקובל אלא מגונה.
יש שודאי יטענו שללא מתקן הדיכוי שהוא בית הספר ומטלות לימודיות למיניהן, הילדים ייפגעו בעתיד. כלומר שזה מוצדק לדכא את האינטרסים של ילדים לטווח קצר על מנת לקדם את האינטרסים שלהם לטווח ארוך. אך גם אם האינטרסים לטווח רחוק הם על פניו גדולים יותר מאלו לטווח קצר, הכפייה הזו עדיין לא מוצדקת כי זה לא שהאינטרסים האלו לטווח רחוק היו קיימים בלי קשר ליצירת האנשים, ודיכוי האינטרסים בילדות זה המחיר שצריך לשלם על מנת לממש את האינטרסים האלו לטווח הרחוק, אלא שלאנשים אין אינטרס להיות קיימים לפני שהם קיימים, ויש להם אינטרסים לטווח רחוק לא כי הם בחרו את קיומם אלא כי הם קיימים על פי החלטה של מישהו אחר, ועכשיו שהם כבר קיימים, בגלל שהם יצטרכו לקיים את עצמם, שלא על פי בחירתם או האינטרס שלהם, זה לטובתם שאינטרסים מסויימים שלהם, שגם הם לא נבחרו על ידם או היו רצויים על ידם טרם נוצרו, ידוכאו למען העתיד. אנשים נקלעים לסיטואציה בה יש להם כל מיני רצונות ותשוקות ויש להם רצון חזק לא לעשות כל מיני דברים כמו ללמוד, ובכל זאת מופעל עליהם לחץ לדכא את הרצונות שלהם על מנת לשפר את הסיכויים שלהם לקיים את עצמם, קיום בו הם לא בחרו ולא היה האינטרס שלהם לפני שהם נוצרו.
המערכת הזו לטובתם רק כי אין להם ברירה אלא לקיים את עצמם לאורך כל חייהם הבוגרים. זה לטובתם רק כי נכפה עליהם לקיים את עצמם, זה לא לטובתם בפני עצמו.
לכן הטענה הזו למעשה מחזקת את העמדה ההפוכה, מכיוון שאם צריך לכפות על ילדים המון דברים שהם ממש לא רוצים לעשות, ובמשך שנים, על מנת למנוע מהם חיים קשים יותר אח”כ, כלומר שכדאי לפגוע בהם עכשיו כדי שהם לא ייפגעו אח”כ, ועוד כשמראש כל המצב הזה שאלו האפשרויות שלהם נבחר עבורם ללא רצונם או הסכמתם מראש, אז כל הסיפור פגום באופן בסיסי. זה שאין ברירה ואם לא נדרוש מילדים דברים מסויימים הם אכן ייפגעו בעתיד, זו בעיה אינהרנטית יסודית. זה שמוכרחים לכפות עליהם דברים מסויימים כמו חינוך, שינה בשעות מסוימות, לא לעשות מה שמתחשק להם מתי שמתחשק להם, ללמוד, לציית, לאכול דברים מסויימים ובשעות מסויומות וכ”ו, מפני שללהתעלם מכל זה יש מחיר כבד בעתיד, זו בעיה אינהרנטית כבדה. זה שמוכרחים לפקח, מוכרחים להעניש, מוכרחים לחנך, מוכרחים להיות פטרונים זו בעיה מובנית. זה היה מוצדק לכפות על אחרים את כל זה רק לו החיים היו הכרחיים אבל הם לא. אנשים בוחרים ליצור אנשים ואז מתרצים כפייה של דברים שהנוצרים ממש לא מעוניינים לעשות ב”מה לעשות אין ברירה!” אבל יש ברירה, לא לעשות!
אפשר לא ליצור אנשים בעולם כל כך לא הוגן שאין לנו ברירה אלא לכפות על הנוצרים דברים שהם לא רוצים כדי שאולי יהיה להם פחות גרוע בעתיד שהם לא ביקשו.
ובהקשר כללי יותר, אפילו האמירה הלכאורה חיובית שהילדים הם העתיד שלנו מאד בעייתית מכיוון שזה להתייחס אליהם בתור אמצעים למטרות של אחרים, במקרה הזה של החברה, המדינה, הכלכלה או של ההורים עצמם. אימרה הרבה פחות מחפצנת תהיה הילדים הם ההווה, ושלהם עצמם. לא במקרה לא זו האמירה אלא שהילדים הם העתיד שלנו, מפני שמסתכלים על ילדים בתור כלים לקידום רעיונות חברתיים, לאומיים, כלכליים, או משפחתיים, אבל לא כאל יישויות עצמאיות לחלוטין שחיות בהווה, ושהמצב הילדי שלהן איננו מישכון של העתיד אלא מבחינתן ההווה. ילדים נוטים לחיות את ההווה ולא את העתיד, ולא לחיות רעיונות חברתיים גדולים אלא את החיים הפרטיים שלהם. לכן על אחת כמה וכמה המקרה של ילדים צריך להיות שהם ההווה של עצמם ולא העתיד של כולנו.
החברה מחפצנת ילדים. ילדים זה סוג של שלב בחיים של מבוגרים, לא שלב בחיים של הילדים עצמם. וזה ממש בהגדרה שהרי אין אנשים לפני שיוצרים אותם ולכן ילדות שאמנם ממש מוגדרת כשלב בחיים של אנשים במובנים רבים, היא איננה כזו במובן המטאפיזי. כלומר, זה לא שלב הכרחי להיות ילד אלא זה נחשב שלב הכרחי מבחינה חברתית בחיים של מבוגרים שיהיו להם ילדים. אנשים לא צריכים להיות ילדים או בכלל קיימים לפני שהם קיימים. לפני שמישהו קיים אין מישהו שאפשר להצביע עליו בכלל כסובייקט. אין אף אחד ואין מישהו שצריך משהו, לא כל שכן קיום, לא כל שכן להתחיל קיום בתור ילד.
לילדים אין צורך להתקיים לפני שזה קרה. לאנשים קיימים וכבר מבוגרים יש צורך חברתי בילדים (ולא צורך ביולוגי אגב שהרי בניגוד לצרכים ביולוגיים אמיתיים כמו מזון, שתייה ושינה שאי אפשר להתקיים בלעדיהם, אפשר להתקיים ללא כל בעיה בלי לייצר ילדים). לילדים אין אינטרס, רצון, שאיפה, תקווה, או צורך להיווצר לפני שהם נוצרו. זה הכל של ההורים, ושל החברה שרואה בילדים שלב בחיים של אחרים. אבל ילדים אינם שלב בחיים של מישהו אחר, אלא מרגע שנוצרו, הם אנשים שלמים בפני עצמם. אנשים שלמים שלא זכו לבחור דבר לגבי החיים שלהם בראשיתם ולמעשה עד גיל מאוחר, מאוחר מידי בשביל לשנות דברים לגבי עצמם בעצמם. עד שאנשים כבר מסוגלים לעמוד על דעתם פחות או יותר, הם כבר מעוצבים במידה רבה על דעתם של אחרים, גם אם לא במתכוון. ההורים שלהם, הסביבה הרחבה יותר שלהם, השפה שלהם, הגוף שלהם, הקול שלהם, הגנים שלהם, הזמן בו נולדו, הסביבה הפיזית אליה נולדו, ועוד משתנים רבים אחרים, כבר הביעו את חותמם העמוק בכל מי שנוצר הרבה לפני שמישהו יכל להביע את דעתו על מי מכל המשתנים האלו. כשהאדם מתחיל לחשוב את עצמו, כבר המחשבה הראשונה היא לא באמת שלו במובן המוחלט של זה.
ילדים לא באמת חופשיים אף פעם להיות מי שהם עצמם כי מי שהם עצמם הוא במידה רבה תוצר של ההורים שלהם והחברה שלהם. אדם מתחיל להיות מוכנס לתבניות חברתיות רבות כמו מגדר, לאום, מוצא אתני, איפיון תרבותי, איפיון משפחתי (שני הורים הטרוסקסאליים אח ואחות, או הורה אחד חד מיני בלי אחים), נטייה מינית, נטייה דתית, וכ”ו, מרגע שנולד. תהיה מי שאתה זה פשוט קשקוש. אף אחד לא יכול להיות פשוט מישהו כי אין דבר כזה. כולנו תוצר של כל כך הרבה דברים שהם לא אנחנו במובן הפשוט אבל הרחב של המילה כלומר במובן זה שהוצגו לנו כל האופציות ובחרנו משהו ספציפי בעצמינו. וגם לו המצב הסופר תיאורטי הזה שלחלוטין בלתי אפשרי מעשית היה משקף משהו מהחיים, גם זה הרי בלתי אפשרי מכיוון שגם הבחירות האלו, לו היו מתקיימות, היו מתקיימות על בסיס העדפה כלשהי. אבל איך למישהי יכולה להיות העדפה כלשהי שהיא שלה לפני שהיא קיימת? וכאמור אין כאלו באמת אחרי שהיא נוצרה שכן אז כבר נכנסים לפעולה שלל גורמים אותם לא בחרה שמבצעים את הבחירות עבורה. לכן, בשום שלב, לאף אחד אין בחירה שהיא באמת שלו, לעצב את מי שהוא באמת.