נכון, ואין באנטי-נטליזם הכחשה של הדחף הזה, אלא התנגדות לשכפול שלו.
זה שמשהו קיים לא בהכרח אומר שהוא טוב. ובמקרה של רבייה זה אפילו הפוך, מאחר ודחף החיים והעובדה שהוא חזק, גורם לאנשים ליצור אנשים אחרים, למרות שאלו לא ביקשו להתקיים, לא רצו להתקיים לפני שמישהו יצר אותם, לא הסכימו להתקיים או לחוות פגיעות ודאיות ולהמצא בסיכון לאינספור פגיעות פוטנציאליות, וכ”ו, כלומר הדחף הזה גורם לאנשים לעשות מעשים פסולים מוסרית ולכן הוא ממש לא טוב.
הדחף לחיים איננו טוב מכיוון שהוא איננו מגיע עם מזור לכל תחלואי החיים או עם מענה לכל הקשיים המלווים בחיים. הדחף הוא לחיים לא לכל מה שבא איתם. לאנשים אין דחף לכאוב, לחלות, לאבד יקירים, לעבוד בעבודות מתישות חסרות עניין וטעם במשך רוב חייהם, להישחק פיזית ונפשית, להתאכזב, לחוש תסכול, חרדה, שעמום, בדידות, ומתישהו למות. אבל כל אלו הם חלק אינטגרלי מהחיים ולכן אנשים הם אם כבר קורבנות של הדחף לחיים. למעשה בלי דחף מובנה לחיות קרוב לודאי שאנשים רבים היו מוותרים על המסע הסיזיפי הזה ברגע שהיו מבינים שאלו החיים ושזה לא הולך להשתנות באופן משמעותי. במובן הזה הדחף הזה הוא עול, לא מתנה שראוי להפיץ.
לו החיים היו טובים לא היתה סיבה לדחף לחיים להתפתח בקרב יצורים חיים. לו החיים היו טובים יצורים חיים היו פשוט רוצים לחיות בלי שום צורך בדחף מובנה לחיים. הדחף לחיים התפתח כי החיים לא טובים בפני עצמם.
דחף החיים הוא לא טוב אלא אם כבר להיפך מכיוון שהוא גורם לאנשים להאחז בהם למרות שהם במקרים רבים איומים. אנשים ממשיכים לחיות חיים איומים בלי סיכויים ריאליים שמצבם ישתפר, במידה רבה בגלל הדחף הזה. איך זה טוב שאנשים כלואים בחיים אומללים בגלל דחף שנכפה עליהם יחד עם קיום שנכפה עליהם? למה שנרצה לעודד ואף לשכפל מצב כזה?