הטענה הזו לא לגמרי ברורה שהרי יצירת אדם היא פעולה שכתוצאה ממנה יש מישהו קיים ועל המישהו הזו נכפית עובדת קיומו. זה לא שנכפה על מישהי להתקיים במובן זה שקודם היא לא היתה קיימת ועכשיו היא כן אלא שקיומה נכפה עליה במובן זה שהיא פשוט לא בחרה בו. אף אחד לא בחר להיווצר. אם כבר אפשר להתווכח האם לגרום למישהו להתקיים זה דבר טוב או רע, אבל קשה להתווכח על כך שזה משהו שנעשה בכפייה. לא היה מישהו שרצה להתקיים לפני שהתחיל להתקיים ולכן עובדת קיומו של כל אחד היא לכל הפחות שלא מרצונו, גם אם לא בניגוד לרצונו מאחר ולאף אחד לא היה שום רצון לפני שהוחלט עבורו שהוא יתקיים.
יצירת אדם היא כפייה מאחר והאדם לא יכול לבחור לא להיות קיים אחרי שכבר התקיים. קיום הוא תהליך חד כיווני וכזה שלא מי שנוצרה החליטה עליו. ברגע שמישהי קיימת היא יכולה רק להפסיק את המשך קיומה, אבל לעולם לא לבטל את קיומה רטרואקטיבית. ולכן עובדת קיומה של מישהי בהכרח נכפית עליה.
אחרי שאמרנו את זה, דוקא לא כפיית הקיום עצמו הוא ההיבט החשוב של נושא הכפייה ברבייה, אלא כפיית תנאי הקיום. לא רק עצם קיומו נכפה על כל אחד שנוצר אלא גם כל אחד ואחד מתנאי היווצרתו לרבות המטען הגנטי שלו, ההורים שלו, הסביבה המיידית שלו, החוויות הראשוניות המעצבות שלו, הסביבה הרחמית, הגירויים הראשונים עוד בזמן ההיריון, וגם אלו הנחווים שנים אח”כ, התקופה בה נולד, החברה בה נולד, התרבות שלו, המוצא שלו, המגדר שלה, נטייה מינית, מאפיינים פיזיים, מאפיינים נפשיים, ועוד גורמים רבים נוספים, שאף אחד מהם אינו נתון לבחירה של אף אדם שנוצר. כל הגורמים האלו הם הגורמים המכריעים של עיצוב חייו ואישיותו של האדם הנוצר וכולם נכפים על כל מי שנוצר.
רבייה היא כפייה מאחר וברגע שאנחנו מייצרים מישהו אנחנו בהכרח ממקמים אותו במקום מסויים ותחת תנאים מסויימים אשר להם אפקט מכריע על עיצובו של האדם שנוצר, מבלי שאותו אדם בחר בהם או הסכים להם.
אף אחד לא בחר שום דבר מאף אחד ממאפייני הקיום שלו, ולכולם תפקיד מכריע בעיצוב קיומו של האדם, למעשה הם הם קיומו של האדם. אף אחת לא בחרה את מטענה הגנטי, את סביבתה, משפחתה וכ”ו, וכולן נאלצות לחיות איתם ועם השפעתם. ולכן בעצם במובנים רבים נכפה על מי שנוצרה להיות האדם שהיא. לא רק שלא בחרנו בשמנו הפרטי או אם “לבוא לעולם”, גם לא בחרנו שום דבר לגבי עצמינו. וכשכבר כביכול נוכל, זה יהיה מאוחר מידי מפני שרוב הדברים כבר הוכרעו. כשאנשים כבר בוגרים מספיק על מנת לבקר את תנאי היווצרותם זה כבר מאוחר מידי. השפעתם של אלו כבר משוקעת מידי בהם כך שגם מבט ביקורתי עליהם הוא תוצר שלהם עצמם. וגם מאד קשה אם לא בלתי אפשרי לבטל את השפעתם רטרואקטיבית. לכן כל מה שנותר לעשות למי שאינה מרוצה מ”החבילה” שקיבלה, הוא להאבק בכדי לשנות דברים כל כך יסודיים ובסיסיים באישיותה ובאופיה, דברים שהתעצבו על ידי גורמים מאד חזקים שלא ברור אם כלל ניתן לשנות רטרואקטיבית מאוחר יותר בחיים, ולכן ככל הנראה להיות מתוסכלת פעמיים, פעם אחת מ”החבילה” עצמה ופעם שנייה מהכשלון לשנות אותה.
לא רק עצם הקיום נכפה על כל מי שקיים, אלא גם אלמנטים רבים בקיום של כל אחת ואחד. רוב הדברים המכריעים לגבי אנשים נכפו עליהם. הם לא יכולים להסכים להם מראש וספק אם אי פעם יוכלו לשנותם אם ירצו בכך. וחיים שמתחילים בכפייה ושמעורבים בהם כל כך הרבה גורמים כפויים ואפס הסכמה, לא צריכים להתחיל.