לחוות ילדות שנייה דרך אנשים אחרים זה פסול ומחפצן. זה להתייחס לאנשים כאל אמצעים למטרות של אחרים. ילדים הם אנשים בפני עצמם, לא כלי קיבול לפתרון של בעיות נפשיות של ההורים שלהם.
זה לא מוסרי לנסות לעשות תיקון עצמי באמצעות מישהו אחר, ועוד תוך כדי אפשרות ריאלית של קלקולו של מישהו אחר.
ודוקא מי שהיתה לה ילדות קשה אמורה להבין שזו אופציה ולרצות למנוע את האפשרות הזו ממישהי אחרת.
אתם יכולות לנסות לעשות “תיקון” בדרכים אחרות, למשל לאמץ ילדים קיימים. גם אם זה לא יהיה תיקון לילדות שלכן שהרי אין באמת אפשרות לתיקון בפרוקסי (ילדות טובה לילדים שלכם לא תשנה את שלכן רטרואקטיבית), זה לפחות יהיה תיקון לילדים שנולדו ללא הורים, או ללא הורים שיכולים או רוצים לטפל בהם. כך שגם אם זה לא יהיה תיקון פסיכולוגי, זה יהיה תיקון חברתי ומוסרי.
גם אם תעשו כמיטב יכולתיכם שלילדיכם תהיה ילדות נפלאה, האפשרות למנוע גם מילדיכם ילדות קשה היא מעבר לשליטתכם. פגיעות קשות והרסניות עלולות להגיע מכל מקום, בכל שלב, וללא שום אפשרות לצפות אותן מראש ולכן להערך בהתאם. החיים עד כדי כך שבריריים, ואנשים הם עד כדי כך פגיעים. מי כמו אלו שהיתה להן ילדות קשה יודעות זאת.