יכול להיות שגם אנחנו לא. או לפחות חלק מאיתנו. וזה לא סותר את התפיסות שלנו משום שאנטי-נטליזם איננו בהכרח תפיסה מוסרית נגד החיים אלא נגד יצירת חיים חדשים. השאלה שעל הפרק באנטי-נטליזם איננה האם זה מוסרי שאתם תמשיכו לחיות את חייכם אלא האם זה מוסרי שתכפו על אחרות לחיות את החיים שיהיו להן. כך שאם כבר, על מנת להצדיק רבייה אנשים צריכים איכשהו לדעת מראש שגם התשובה של האנשים שהם מייצרים תהיה שהן היו מעדיפות להתקיים.
אולם למעשה גם זה לא מספיק מכיוון שיש משהו מאד בעייתי בטענה הזו. כשאנשים חושבים על האפשרות שהם לא היו קיימים הם לא חושבים על האפשרות שהם מעולם לא היו קיימים אלא על האפשרות שהקיום הנוכחי שלהם יפסק, וייתכן מאד שהם לא היו רוצים להפסיק את הקיום שלהם. אבל זה כמובן לא מה שהיה קורה לו מישהו מעולם לא היה קיים. אם מעולם לא היו יוצרים אתכן מעולם לא הייתן, ולכן לא הייתן חוות שום דבר כולל אי-קיום, את האפשרות של לא להתקיים, ובטח שלא את הפסקת קיומכן כשאתן כבר קיימות. המשמעות של הבחירה מעולם לא להתקיים הינה ביטול קיומכם בדיעבד ויחד עם זה כל חוויה שאי פעם חוויתם. בדרך כלל אנשים חושבים על המצב הזה כאילו שהם “מפסידים” את כל מה שהם חוו וחלק לא היו רוצים בכך, אבל אין מצב כזה של הפסד מכיוון שאין מישהו שמפסיד משהו. אם מעולם לא הייתם קיימים זה אומר שאין אף אחד ומעולם לא היה אף אחד שהוא אתם. זה לא שאתן חוות הפסד כלשהו. הבחירה לעולם לא להתקיים איננה גורעת דבר מקיומכם. אם מעולם לא הייתן קיימות השאלה אודות חייכן פשוט לא היתה רלוונטית כי פשוט אין ומעולם לא היה אתכן. השאלה מה היה עדיף לכם בהקשר של לעולם לא להתקיים היא חסרת מובן כי אין למי שמעולם לא היה קיים שום העדפות. אין מצב טוב יותר או פחות. אין לאפשרות שלא הייתם קיימים שום מובן רלוונטי עבוריכם כשאתם כבר כן קיימים. זה לא רלוונטי לשאול האם היית מעדיפה לא להתקיים מכיוון שזו לא אופציה. זה לא מצב בו ניתן להיות. זו לא חלופה לקיום. למישהו יש אפשרות רק להתקיים. אם לא נוצר אין מישהו. ואם אין מישהו אין משהו שעדיף למישהו הזה. כדי שמשהו יהיה עדיף למישהו צריך להיות מישהו וכשיש מישהו אז כבר יש קיום וכשיש קיום אז אין אי-קיום.
הטעות הזו מובנת לגמרי והיא נובעת מכך שלא ניתן לדמיין אי-קיום מכיוון שזה מצב בו אין כלום ואי אפשר לדמיין מצב שלא קיים. אפשר לדמיין רק דברים קיימים או את העדרם במצבים קיימים, כלומר את המצב לו משהו בו לא היה קיים, אבל לא ניתן לדמיין אי-קיום. וזה ברור ומובן שהרי אין כלום באי-קיום. אבל לכן הוא גם לא רע. אין מה לחשוש ממנו או לחשוב שעדיף להיות קיים מאשר לא להיות קיים, מאחר ואין מצב כזה לא להיות קיים. אפשר להיות קיים או לא, אבל אי אפשר להיות לא קיים. לכן אין מובן לטענה שאתם מעדיפים להתקיים מאשר לא. אין אופציה שנייה. אתם יכולים רק להתקיים. אם מעולם לא התקיימתן אז מעולם לא היה אתכן ולכן אין מובן לייחס לכן העדפות. הקיום לא עדיף לכם מכיוון שבשביל שמשהו יהיה עדיף הוא צריך להיות ביחס למשהו, חלופה כלשהי, ואין אפשרות לאי-קיום. אי-קיום איננו חלופה. מי שטוען שהוא היה מעדיף לא להיוולד בעצם טוען שהוא מעדיף לא לחוות את הקיום שלו בגלל שהקיום שלו גרוע עבורו, לא בגלל שהחלופה עדיפה לו בעיניו. מישהי כזו בעצם אומרת אני מעדיפה להפסיק את קיומי או את האפשרות שזה כלל לא היה מתחיל כי הוא גרוע מבחינתי. כלומר זו אמירה על הקיום של אותו אדם, לא על אי-הקיום שלו. אתם יכולים לומר שאתם מעדיפים שקיומיכם לא יופסק או שאתם שמחים שהוא התחיל, אבל לא שהוא עדיף לכם על פני אי-קיום, כי זה חסר מובן. אם לא הייתם קיימים לא היה אכפת להם שאתם לא קיימים. וגם לא הייתם רוצים להתקיים. פשוט לא הייתן נקודה.
רוב האנשים טוענים שהם לא היו מעדיפים לא להתקיים בגלל שהם מדמיינים אי-קיום בתור דבר שלילי בעוד שהוא שום דבר. הם חושבים על החמצת חייהם הנוכחיים בעוד הן לא היו מחמיצות דבר מאחר ולא היו קיימות מעולם. אי-קיום איננו כלא מנטלי של תודעות מרחפות שמתחננות להתקיים. אי-קיום הוא כלום.
אי ההבנה הזה בנוגע לאפשרות של אי-קיום גורם לאנשים רבים לחשוב שעדיף לחיות חיים קשים מאשר לא לחיות בכלל. זאת למרות שמי שלא חי בכלל לא מפסיד דבר, והכוונה בלא מפסיד דבר איננה במובן הערכי כלומר משום שהחיים גרועים, אלא במובן המילולי משום שאותו אדם מעולם לא היה קיים ולכן לא יכול להפסיד משהו. אף אחד לא יכול להפגע מכך שמעולם לא חי גם אם לו היה חי אלו היו חיים מאושרים. לעומת זאת כל מי שחי חיים אומללים מאד נפגע מכך. ואומללות היא תמיד אפשרות כשיוצרים חיים.
לסיכום, כפי שהוסבר עד כה, השאלה האם עם כל הקשיים בחיים אם היו מציעים לי לעולם לא להתקיים הייתי בוחר באפשרות הזו, איננה רלוונטית בפני עצמה, וגם לו היתה, היא איננה רלוונטית בהקשר של יצירת אנשים מפני שזו לא אמורה להיות החלטה שלנו וזו אם כבר לא שאלה שאנחנו צריכות לשאול את עצמינו, אלא את מי שאנחנו יוצרות כי זו אמורה להיות החלטה שלהן. אי אפשר לשאול אותם וזו לא החלטה שלהם וזה בדיוק חלק גדול מהבעיה עם רבייה.