קודם כל הרבה אנשים מתאבדים. ההערכות הרשמיות הן שכמיליון אנשים ברחבי העולם מתאבדים בכל שנה. בקרב אנשים צעירים (מתחת ל-40) התאבדות היא סיבת המוות השלישית בשיעורה. ככל הנראה הנתונים הרבה יותר גבוהים מאחר ומקרים רבים אינם מדווחים כמקרי התאבדות אלא כתאונות מאחר ובתרבויות רבות התאבדות נחשבת פעולה מבישה.
שנית, גם אם נסכים שכמות האנשים שמחליטים להתאבד מהווה אינדקציה להאם החיים גרועים, מאחר ולא כל האנשים שמחליטים להתאבד הצליחו לממש את החלטתם בפועל, מה שצריך לבחון הוא כמה אנשים ניסו להתאבד. והתשובה היא, ושוב מספר המקרים הרשמיים הוא קרוב לודאי מזערי ביחס למספרים האמיתיים, שעל כל מקרה של אנשים שהתאבדו יש לפחות 25 מקרים של ניסיונות התאבדות. כלומר, על פי ההיגיון של הנחת העבודה של הטענה הזו, לפחות 25 מיליון אנשים בשנה, מצהירים מפורשות שהחיים בהחלט כל כך גרועים.
אבל גם נתון זה הוא מאד חלקי ומטעה מבחינת היותו אינדקציה להאם וכמה גרועים הם החיים, מכיוון שלהתאבד זה מאד מאד קשה. אנשים מצוידים באינסטנקטים הישרדותיים שמאד מקשים עליהם ליטול בעצם את חייהם. הם בנויים ביולוגית לפחד מחנק, מטביעה, מגבהים, ומכאב למשל, מה שהופך את האפשרות של להרוג את עצמם למאד מרתיעה שכן רוב האפשרויות שיש לאנשים כוללת לפחות מרכיב אחד מאלו. הפחד המובנה הזה אגב הוא אחת הסיבות שאנשים רבים לא מצליחים להתאבד, כיוון שבקרב רבים מהם מתעוררים אינסטנקטים הישרדותיים במהלך הניסיון (בעיקר בניסיונות טביעה וחנק). חוץ מפחדים קונקרטים מובנים, אנשים מפחדים באופן טבעי מהמוות עצמו. לכן, אנשים רבים שחייהם איומים להחריד והם רוצים בכל מאודם להפסיק אותם, מרגישים כלואים בתוך גוף שמסרב לשתף פעולה עם הרצון שלהם.
ורתיעה פיזית טבעית היא רק חלק מהעניין. אנשים רבים נרתעים מאד מהרעיון של התאבדות בגלל שמבחינתם יש על כך איסור דתי. מבחינתם להתאבד זה חטא.
אנשים רבים מפחדים מהמוות עצמו, כלומר ממה שיקרה איתם אחרי שיהרגו את עצמם. לא כל האנשים חושבים שמוות הוא סופם המוחלט וסופם של כל החוויות שלהם מכל בחינה אפשרית. ולכן, חלק מפחדים מהמוות עצמו.
רבים אחרים מפחדים ממה שיקרה איתם אם הם לא יצליחו להרוג את עצמם, כלומר מלפגוע בעצמם בצורה קשה במהלך ניסיון התאבדות שלא התממש, ואז להביא את עצמן למצב גרוע יותר מאשר היו בו לפני שניסו.
אחרות נרתעות מהרעיון של התאבדות בגלל שהן תופסות התאבדות כאופציה פחדנית ותבוסתנית והן לא רוצות שאחרים יחשבו זאת עליהן גם אם זה יהיה אחרי מותן.
מאחר ועל התאבדות יש סטיגמה חברתית מאד שלילית, אנשים רבים לא רוצים שאחרי מותם אנשים יחשבו דברים שלילים עליהם, ועל משפחתם שכביכול נכשלה.
אנשים יודעים שבני משפחה של מתאבדים נוטים להאשים את עצמם, ואנשים רבים שרוצים להפסיק את חייהם לא רוצים לגרום לאנשים שאכפת להם מהם לחיות עם ייסורי המצפון האלו במשך כל חייהם.
ובלי קשר לנושא ייסורי המצפון, אנשים רבים פשוט לא רוצים לפגוע באנשים שהם יודעים שאכפת להם מהן.
בהתחשב בכל הקשיים האלו ועוד רבים אחרים, מספר האנשים שמנסים להתאבד בכל שנה הוא דוקא גדול מאד. אם עשרות מיליוני אנשים בשנה מצליחים להתגבר על כל כך הרבה מכשולים בדרך ובכל זאת מנסים להתאבד זה מעיד על כמה החיים של אנשים גרועים מבחינתם.
אולם, בהתחשב בכמה קשה ומרתיע זה להתאבד, אינדקציה מהימנה יותר לכמה אנשים חושבים שהחיים שלהם ממש גרועים היא לא כמה ניסו להפסיק אותם בעצמם בפועל, אלא כמה רצו בכך ולא ניסו בגלל סיבות אלו או אחרות. במילים אחרות, נוכחתם של כל כך הרבה מכשולים משמעותיים בדרך של אנשים להפסקת חייהם, מכשולים שאינם קשורים לאיכות חייהם אלא לנסיבות אחרות, מטעה ומסלפת את ההיקף האמיתי של אנשים שחשים שחייהם ממש גרועים. הרבה יותר נכון לבדוק לא כמה אנשים ניסו להתאבד אלא כמה אנשים רצו להתאבד, וכמה אנשים חשבו על כך ברצינות. ועל פי מחקרים וסקרים רבים הנתונים האלו הם עצומים. סקרים מקיפים שנערכו באוניברסיטאות בארה”ב ובאירופה מצאו שמעל מחצית מהסטודנטים הרהרו ברצינות לפחות פעם בחייהם על התאבדות, כ-20% חשבו על כך ברצינות יותר מפעם אחת, כ-15% ערכו תוכנית התאבדות (כתבו מכתב, רכשו אביזרים, בחרו מיקום וכ”ו) וכמעט 10% גם ניסו להתאבד.
לולא לאנשים היתה רתיעה טבעית מאד חזקה מהתאבדות, לולא היו מרגישים כפופים לאיסור דתי להתאבד, לולא היו חוששים מהבושה החברתית, לולא היו חוששים לגמור במצב גרוע יותר אם הניסיון לא יתממש, לולא היו חוששים ממה שיחשבו עליהם אם יתאבדו, לולא היו חוששים ממה יגידו על המשפחה שלהם אם יתאבדו, לולא היו חוששים מלפגוע במשפחה שלהם אם יתאבדו, הרבה הרבה יותר אנשים היו מתאבדים, עוד הרבה יותר היו מנסים, והמונים היו שוקלים זאת ברצינות.
על מנת לבחון כמה גרועים הם החיים השאלה איננה כמה אנשים מתאבדים או אפילו כמה מנסים, מאחר ואנשים כלואים בגוף שבנוי לשרוד, עם נפש שמפחדת מהמוות, בחברה שמגנה התאבדות, בתרבות שמקדשת חיים, במערכת חוקית שאוסרת על התאבדות, בעולם בו אין שום אופציה נוחה, בטוחה, מהירה וזמינה להתאבדות (דמיינו גלולה אחת סופר מהירה ללא סכנות או תופעות לוואי ושאפשר לרכוש בזול בכל מקום), עם מערכות דתיות שאוסרות התאבדות, ובקשרים משפחתיים וחברתיים עם אנשים בהם הם לא רוצים לפגוע. השאלה היא איך ירגישו אנשים לגבי החיים לולא כל זה. אם למרות כל המכשולים, המעצורים והגורמים המעכבים, כל כך הרבה אנשים חושבים על התאבדות כל כך ברצינות, חישבו כמה ישקלו זאת ברצינות אם כל הגורמים האלו לא היו קיימים.
וזה שלו יכולנו לנטרל את הגורמים האלו ולבודד את החיים עצמם אז אנשים רבים כל כך היו בוחרים להפסיקם אבל הם לא רק מפני שהם נטועים עמוק כל כך בחיים הגרועים שלהם, היא עוד סיבה למה החיים באמת כל כך גרועים.