קודם כל זה לא נכון להתייחס לחיים כאל הזדמנות. החיים אינם הזדמנות לחוות דברים אלא המצע היחידי לחוות דברים ולכן כלל לא צריכים להחשב כאל הזדמנות. מכיוון שהקיום הוא בהגדרה כל מה שיש, שהרי אין משהו מחוץ לקיום ואף אחד לא יכול להיות לא קיים, הקיום איננו הזדמנות לחוות דברים אלא הקיום הוא הוא לחוות דברים.
מהמונח הזדמנות משתמע שמישהו רצה משהו וקיבל הזדמנות לממש אותו. אבל לפני שמישהו נוצר לא היה מישהו שקיווה, רצה, שאף, או זה היה באינטרס שלו לקבל הזדמנות להתקיים. זו בדיוק יצירת האדם שכביכול יצרה את ההזדמנות ולכן לא נכון לכנות יצירת אדם כהזדמנות עבורו לחוות קיום. איזו אופציה אחרת קיימת עבור מישהו מלבד קיום? מה זה אומר לא לתת הזדמנות במובן הזה? וחשוב מכך למי? הרי לפני שניתנת ה”הזדמנות” אין כלל מישהו. ואם אין אף אחת לפני ה”הזדמנות” אין אפשרות למנוע ממישהי את אותה “הזדמנות”.
כדי שקיום יהיה הזדמנות, קיום לא רק צריך להיות רצוי למי שטרם קיים אלא גם שתהיה לו חלופה פחות רצויה ושני הדברים לא מתקיימים בהקשר של רבייה. לאף אחד אין חלופה לקיום טרם נוצר ואף אחד לא רצה להתקיים טרם נוצר. לכן זו לא הזדמנות גם אם החיים של מי שנוצר יהיו מלאים חוויות חיוביות. זו עדיין לא יכולה להחשב הזדמנות במובן העקרוני של המילה.
יצירת אדם אולי יכלה להחשב כהזדמנות לו טרם נוצר היה האדם רוצה לחוות חוויות חיוביות ויצירתו היא שפתחה לו את הדלת לאותן חוויות. אבל כאמור זה איננו המצב. יצירת אדם איננה יצירת אפשרויות מימוש לאדם שכבר היה קיים באיזשהו אופן, אלא מילולית יצירת אדם, כלומר יצירת מישהו עם צרכים ותשוקות שמימוש של חלק מהן ילווה בחוויות חיוביות (ואי מימושן בחוויות שליליות). יצירת אדם אינה הזדמנות מאחר והיא לא מאפשרת לצרכן גישה למימוש צרכים, אלא מילולית יוצרת את הצרכן שנוצר עם הצרכים מובנים, ושבמקרה הטוב יצליח לממש את חלקן. וגם אז, זו לא צריכה להחשב כאל הזדמנות אלא כאל יצירת צרכים שאין בהם צורך בפני עצמם, ואז מרדף של הצרכן אחר מילויים במשך כל החיים. זו לא הזדמנות זה כורך. אם הצרכן לא ירדוף אחרי מילוי צרכיו הוא יסבול מחוסרים, ומחוסרים בדברים שהוא לא היה צריך להצטרך לפני שנוצר. ועכשיו אין לו ברירה אלא לרדוף אחריהם. להיות מוכרחה למלא משהו שלא רצית טרם נוצרת רק כדי שלא תחווי חוסר לא ממש נחשבת הזדמנות.
ולגבי היותם של החיים חד-פעמיים, זה איננו יתרון אלא חסרון. זה שהחיים יכולים להגמר ברגע ובלי קשר לרצון או התנהלות של מי שחי אותם או של אלו שמי שחי אותם יקר להם, זו עוד סיבה למה החיים גרועים. זה לא הופך אותם ליקרים אלא לזולים. הסיבה שחלק טוענים שחד פעמיות הופכת את החיים ליקרים קשור בשגיאה בסיסית דומה לזו שגורמת לאנשים להסתכל עליהם כאל הזדמנות, והיא התייחסות, גם אם לא מכוונות ומודעת, לאי-קיום כאל מצב בו מישהו נמצא לפני שהוא קיים. רק מתוך הסתכלות כזו מישהי יכולה לחשוב על החיים כאל הזדמנות ועל כך שהם חד פעמיים בתור דבר יקר, וזאת מכיוון שאם מישהו קיים באיזשהו אופן לפני שנוצר ורוצה להתקיים, אז אכן יצירתו היא הזדמנות עבורו והעובדה שהחיים חד פעמיים אכן הופכת את החיים של מי שרוצה להתקיים לאל יקרים. אבל מאחר ומי שלא קיים לא רוצה להתקיים, הקיום שלו איננו הזדמנות. והעובדה שאותו קיום, שאף אחד לא ביקש, רצה או היה באינטרס של אף אחד לפני שזה נכפה עליו, גם יכול להגמר בכל רגע ועם מעט מאד שליטה על מתי ואיך, הופך את החיים דוקא לזולים מאד.
צריך להבדיל כאן בין החיים בפני עצמם והחיים של מישהו עבור אותו מישהו. ויש קשר בין הדברים. העובדה שהחיים כל כך זולים בפני עצמם הופכת אותם ליקרים עבור מי שחי אותם. העובדה שבקלות רבה אפשר למות או להפגע, העובדה שחיים יכולים להרס בכזו קלות ומהירות מעידה על כמה זולים הם בפני עצמם ובדיוק בגלל זה גם יקרים למי שחי אותם. וזו עוד סיבה טובה לא ליצור חיים חדשים מאחר ואלו זולים בפני עצמם אבל לא בפני מי שנפכה עליה לחיות אותם. במילים אחרות, זה שהחיים של מישהו יכולים לההרס או להגמר בקלות בניגוד לרצונו של מי שחי אותם, לא הופך אותם ליקרים עקרונית אלא להיפך. החיים היו יקרים לו היה קשה להרוס או להפסיק אותם. העובדה שזה כל כך קל וכל כך שכיח היא עדות לכמה זולים הם ומתוקף כך גם לזילות הנוראית שביצירה של עוד מהם.