רבייה היא פסולה מוסרית גם אם החיים של רוב האנשים ‘בסדר’ מכיוון שהרעיון עצמו פסול מאחר והוא אף פעם לא תוצאה של הרצון של מי שנוצר או בהסכמתו של מי שנוצר, מכיוון שתמיד יש סיכון שחיים שכרגע ‘בסדר’ ידרדרו ומאד, מכיוון שתמיד יש פגיעה באחרים, ומכיוון שאף אחד לא נפגע מחיים שלא חווה וכולם נפגעים ברמה כזו או אחרת מחיים שכן חוו.
אבל גם אם נתעלם לצורך הטיעון מכך שרבייה היא פסולה מוסרית ובאופן מובנה, גם אם זה נכון שהחיים של רוב האנשים בסדר, עובדה הרבה יותר חשובה ורלוונטית מבחינה מוסרית היא שהחיים של הרבה מאד אנשים ממש לא בסדר.
מאחר והסיכוי ליצירת חיים אומללים מתחדש בכל רבייה, ומאחר ובמניעת יצירת אנשים שחייהם ‘בסדר’ אין שום פגיעה בהן מאחר ומי שמעולם לא היתה קיימת לא חסרה שום קיום גם אם הוא צפוי להיות ‘בסדר’ או אפילו מצויין, שום רבייה לא יכולה להיות מוצדקת מוסרית. מאחר ואנשים שחייהם ממש לא בסדר יווצרו באופן בלתי נמנע כל עוד אנשים ימשיכו ליצור אנשים, המחיר של יצירת אנשים שחייהם הם ‘בסדר’ הם אנשים שחייהם ממש לא בסדר. אין כאן סימטריה. יש פגיעה שאי אפשר בכלל לאמוד עבור חלק מהאנשים במקרה אחד ושום פגיעה באף אחד במקרה שני. לכן זה הרבה יותר רלוונטי מוסרית שהחיים של אנשים מסויימים הם ממש לא בסדר מאשר שהחיים של רוב האנשים הם כביכול ‘בסדר’.
והאם באמת ובתמים אתן חושבות שהחיים של רוב האנשים הם בסדר? אתן לא מזהות כמה פגיעים, שרוטים, בודדים, מתוסכלים ומאוכזבים מהחיים, מעצמם ומאחרים הם רוב האנשים? אתן מכירות מישהי שחיה אפילו קרוב לאיך שהיא היתה רוצה לו יכלה לבחור? כלומר לא אנשים שחיים חיים שהם פשרה ריאלית מול נסיבות חיים נתונות, שכן זו איננה הדרך לבדוק האם החיים טובים אלא האם אנשים הם סתגלתנים (והם כן), השאלה היא האם רוב האנשים או אפילו אם יש הרבה אנשים שמצליחים לחיות פחות או יותר את החיים שהיו רוצים לולא היו נאלצים לחיות בתוך אין ספור פשרות ואילוצים נסיבתיים לרבות הם עצמם כלומר אישיותם, יכולתם וכישוריהם, סביבתם, החוויות המעצבות שלהם, המשפחה שלהם, מצבם החברתי והכלכלי ההתחלתי וכ”ו?
זה כמובן לא לב העניין אלא הטענות שהעלנו קודם, אבל אנחנו משוכנעות שמעטים הם האנשים שחיים אפילו קרוב לכפי שהיו רוצים לחיות לולא זה היה כל כך ברור ומובן מאליו, וכל כך עצוב, שכולן מוכרחות לעשות אינספור פשרות. וזו אגב עוד עדות לכך שהחיים אינם טובים בפני עצמם. לו החיים היו טובים בפני עצמם, לא היו כאלו פערים עצומים בין חלומות של אנשים כשהם היו ילדים, או אפילו בין חלומות של אנשים כשהם בוגרים יותר, לבין החיים שהם באמת נאלצים לחיות.
אם פסימיות חושבות שרוב האנשים אומללים, ואופטימיות שרוב האנשים מאושרים, אנשים ריאליים וכנים מבינים שרוב האנשים פשוט מעבירים את החיים, רוב הזמן בתסכול ברמה נמוכה, הנאות ברמה נמוכה, מעבירים את הזמן עד שמתים. הן לא עושות שום דבר חשוב, לא קורה להם שום דבר חשוב, החלומות הגדולים שלהן מתפוגגים עם הזמן ומצטמצמים לחיים עם אנשים שאפשר לסבול אותם, עבודה שאפשר לסבול אותה, ולהנות מדברים קטנים וחסרי חשיבות מידי פעם. אלו הם החיים של רובם הגדול של האנשים שלא קרו להם דברים ממש גרועים. אנשים שלא מגיעים לחדשות כי הם לא עשו דבר גדול או כי קרה להם דבר נורא. רוב אפור ודומם. חסר חשיבות ולגמרי נשכח. הסיכוי שהילד שלכם יהיה שונה הוא אפסי. אף אחד לא היה חותם על חיים כאלו לו היו מוצגים לו לפני שהתקיים ולו היתה מבינה לעומק שהחלופה, כלומר אי-קיום, איננה דבר רע בשום צורה אלא פשוט מילולית שום דבר. כלומר האופציות הן לחיות את חיי הכלום חסרי המשמעות והטעם האלו או לא להתקיים ולכן לא לחוות כלום, לא להזדקק לכלום, לא לרצות כלום, לא להיות חסר כלום, ולא לחוש החמצה של שום דבר בשום צורה. אי-קיום איננו קיום מחוץ לקיום, ולכן החמצת הקיום. אי-קיום זה לא מצב בו מישהו הוא מעין רואה ואינו נראה שמשקיף על הקיום ומשתוקק להשתתף. באי-קיום אין קיום. אין שום דבר. זה לא דבר גרוע יותר מפני שמשהו שלא קיים לא יכול להיות גרוע יותר מאשר משהו אחר. ולכן ליצור מישהי זה לדון אותה במקרה הנדיר לחיים משמעותיים ומאושרים, במקרה הסביר לחיים אפורים סתמיים וחסרי משמעות, ובמקרה האיום לחיי אומללות. ובאף אחד מהמקרים אף אחד לא יפגע ממניעה של אף חיים. איך זה לא ברור שעדיף להמנע מהם?