קודם כל חשוב לציין שאנחנו לא מבססות את העמדות האנטי-נטליסטיות שלנו על הטענה שהחיים גרועים בגלל שיש בהם כאב. למעשה אנחנו אפילו לא מבססים את העמדות האנטי-נטליסטיות שלנו על כך שהחיים גרועים ובהכרח, אלא על שלל טענות אחרות. אנחנו כן חושבות שהחיים באופן כללי הם גרועים, אבל זה לא הבסיס, בטח לא המרכזי, לטענותינו נגד רביייה, והטענה שלנו שהחיים גרועים איננה מבוססת רק על העובדה שיש בהם כאב.
בכל אופן, גם לו אכן היינו חושבות כך, איך העובדה שיצורים חשים זקוקים למנגנון כל כך אגרסיבי ושלילי בשביל להמנע מסכנות הוא טוב? איך זה הופך את החיים לפחות גרועים? הרי הטיעון הזה מרמז על כך שלולא היה לנו כאב החיים היו גרועים יותר , וזו עדות לכך שהחיים ממש גרועים כי מה שזה אומר זה שיש המון סכנות בחיים והדרך להמנע מהן היא לחוות משהו ממש גרוע בדמות כאב. להמנע ממשהו מסוכן על ידי משהו גרוע זה להפוך מצב גרוע לעוד יותר גרוע. העובדה שבזכות מנגנון מאד שלילי המצב לא יותר שלילי לא הופך את המנגנון הזה לחיובי. אם כבר זה מעיד על כך שהחיים כל כך גרועים ומסוכנים שעדיף לחוות משהו כל כך שלילי כמו כאב על מנת לא לחוות משהו אפילו יותר גרוע. וזה בטח לא טוב.
הבסיס לטענה שכאב הוא חיובי כי הוא מזהיר מפני סכנות הוא שיש היגיון אבולוציוני מאחורי כאב. אולם כאב במקרים רבים, בטח כשהוא כרוני או מאד עוצמתי, דוקא מאד פוגם בתיפקוד ובפיטנס.
בהחלט אפשר לדמיין מנגנון הרבה פחות אלים ותוקפני שימנע מיצורים להמשיך לעשות פעולה שפוגעת בהם ושימנע מהם לעשות אותה שוב. אין שום סיבה שמנגנון ההגנה מפני סכנות לא יהיה התרעה שתתקבל במח להפסיק לעשות משהו במיידי בלי הייסורים הנלווים. לא נראה שיש סיבה הכרחית שמנגנון ההתרעה הזה לא יתופעל בצורות אחרות בכל מקרה של נגיעה באש או במשהו חד למשל, בדיוק כמו שמנגנונים אחרים גורמים ליצורים לעשות דברים באופן מיידי בלי כאב. שיער סומר, אישונים מתרחבים, הזעה, רפלקסים תנועתיים וכ”ו הן תגובות פיזיולוגיות לגירויים אשר אינן מלוות בכאב, כך שמנגנון חלופי ולא פוגעני זה לא משהו שאי אפשר לדמיין. וגם אם בכל זאת מנגנון כאב, למה לא קצר ועדין? למה לא כזה שיפסק מייד עם ההתרחקות מהסכנה? למה זה צריך להיות כל כך צורב ומשתק במקרים מסויימים? למה זה צריך להמשך ימים שלמים במקרים רבים? וחשוב מכך לעניינו, איך זה בכל זאת דבר טוב?
לא עדיף היה שיהיה לנו מנגנון חיובי מאד שיגרום לנו להמנע מסכנות? למשל שנהנה כל עוד אנחנו עושות דברים מטיבים ואם אנחנו עושות דברים מסוכנים אז שנפסיק להנות? או שסתם נקבל התרעה ניטרלית לגבי סכנה בלי לחוות כאב? בודאי תאמרו שאם המנגנון יהיה חלש לא תהיה לנו מספיק מוטיבציה להמנע מכאב, אבל זו בדיוק אינדקציה לכמה החיים גרועים בפני עצמם שהרי אם אנחנו זקוקים למנגנון כל כך גרוע בכדי להמנע מסכנה גרועה, המצב הבסיסי הוא גרוע בפני עצמו. לו החיים היו טובים היו הרבה פחות סכנות וההתרעות לא היו כל כך שליליות. זה לא המצב כי החיים לא טובים בפני עצמם.
חוץ מזה שמנגנון הכאב דפוק לגמרי. יש אינספור התרעות שווא כלומר כאבים ללא סכנה או ללא שום יכולת של הכואב לעשות משהו לגביהם. כאבי פנטום זו דוגמה קלאסית לכמה המנגנון דפוק ולכמה החיים אכזריים. כאילו שאובדן של איבר זה לא מספיק גרוע, עוד ממשיכים לסבול מהתרעות לגביו כשהוא כבר לא שם?!
דוגמאות אחרות לכמה המנגנון דפוק הוא תגובות מוגזמות. אנשים רבים סובלים מדלקות ממושכות הפוגעת בטווח התנועה וכמובן מלוות בכאבים, כתוצאה מארוע שולי שהסכנה הטמונה בו חלפה מזמן.
אבל גם במקרים שגרתיים, המנגנון עצמו פשוט אגרסיבי מידי וחסר הבחנה והשילוב הזה מאד מכאיב, לפעמים ללא סיבה מוצדקת. במקרים של חדירה חיצונית דרך העור, נניח שאפשר לטעון שתגובה מהירה וחסרת הבחנה היא מוצדקת כי המחיר של הכאב המלווה בהרס תאים בריאים קטן מהנזק שעלול להגרם מזיהום. אבל גם אם נתעלם מכך שיכול היה להתפתח מנגנון הרבה פחות אגרסיבי או לפחות הרבה יותר קצר למניעת סכנת זיהום, מה התועלת ומה טוב במנגנון הזה במקרה של פגיעה פנימית? מה הטעם בתגובה האגרסיבית בדמות מיליארדי תאי דם לבנים המגיעים במהירות לאזור נתון והורסים הכל בטווח מסויים, כולל רקמות בריאות, כשהפגיעה היא באיבר פנימי ולכן סטרילי? אין חשש מזיהום ובכל זאת התגובה היא כאילו שיש כזה, והמחיר הוא כאבים, לפעמים איומים, ללא טעם או הצדקה, גם אם באמת כאב היה המנגנון האפשרי היחידי למניעת נזקים. לו מנגנון הכאב היה מוצלח, היתה הבחנה ברורה בין פגיעה עם סיכון לזיהום ופגיעה בלי סיכון לזיהום, מה שהיה חוסך את כל המקרים בהם יש כאבים כתוצאה מפגיעה באיברים פנימיים ללא חשש לזיהום. תיאורטית כימיקלים שונים יכלו להיות מופרשים בהתאם לפגיעה מבחינת סיכון לזיהום, חומרה, וסוג האיבר ובהתאם התגובה של הגוף לפגיעה. בפועל זה לא קורה, וכל פגיעה מעוררת תגובה אגרסיבית ומכאיבה. גם במקרה של פגיעה באיברים פנימיים ללא סכנה של זיהום, תאי הדם הלבנים מגיעים ועושים את מה שהם יודעים לעשות, להרוס תאים ללא הבחנה, גם בריאים. והמנגנון הזה של הרס תאים בינהם רבים בריאים לגמרי, בעצם מרע את המצב הראשוני. הוא גורם לפגיעות נוספות מעבר לפגיעה המקורית, לכאב חזק וממושך ומבלי להועיל לפגיעה המקורית.
המון אנשים סובלים מכאבים שהם תוצאה של מבנה מולד, למשל בגב תחתון, כפות רגליים, צוואר, וברכיים. אין טעם ביולוגי למנגנון התרעה כזה מאחר ואין ממש מה לעשות על מנת לתקן את הבעיות שכן הן תוצאה של מבנה לקוי מולד. בחלק מהמקרים עזרים או פרוצדורות רפואיות עשויים לסייע אבל זה כמובן לא מעיד על יעילות המנגנון אלא להיפך. אם המקור לא ברור או בלתי נשלט, ורק התערבות חיצונית ולחלוטין לא טבעית יכולה לסייע, זה מעיד על בעיות מובנות במנגנון.
למנגנון הכאב יש מעין מעגל פנימי אכזרי הבא לידי ביטוי בכך שהכאב גובר ככל שאדם לחוץ, חרד או עצוב. וכמובן שככל שאדם כואב יותר כך הוא יותר לחוץ, חרד ועצוב, וכך הכאב מעצים את עצמו.
עוד מנגנון אכזרי של היזון חוזר בהקשר של כאב הוא שככל שכואב יותר כך קשה יותר לגבור על הכאב וזה מעצים את הכאב. לו המנגנון היה מעודן, ממוקד ומובחן יותר, זה לא היה קורה.
יש מחלות בהן הגוף תוקף את עצמו בגלל טעויות זיהוי למינהן. כלומר אין בכלל סכנה אמיתית אבל הכאב אמיתי לגמרי. ולעיתים הוא איום ונורא.
כאב רחוק מלהיות מנגנון אפקטיבי. הרבה פעמים הוא מוגזם, ואפשר לדמיין מנגנון הרתעה הרבה פחות שלילי. אין כזה כי החיים לא עובדים ככה. זה מה שהתפתח וזה עובד פחות או יותר בקרב רוב האנשים (רוב הכאבים לא הורגים או מונעים רבייה ולכן המנגנון ממשיך להשתכפל תוך כדי שהוא מאמלל את השכפולים) אז אפילו שזה נורא זה ממשיך. כמו החיים עצמם.