כן ורבים אחרים לא “יוצאים מזה”. מה לגביהם? איך אפשר להצדיק את הקירבון שלהם? בשם אלו שכן יצאו מזה? בשם אחרים שלא עוברים דברים קשים ואולי אפילו מאושרים? האם זה מוצדק מוסרית לגרום סבל לקבוצה מסוימת, לא משנה מה גודלה או שיעורה ביחס לקבוצה הכללית, בכדי שקבוצה אחרת, גם אם גדולה בהרבה, בסך הכל תהנה מהחיים? והאם זה לא פשע מוסרי להחליט שכן במיוחד לאור זאת שאף אחד מהקבוצה שבסך הכל תהנה מהחיים לא ייפגע בשום צורה ולעולם לא יחסר שום דבר ממה שיחווה אם יחיה, אם לעולם לא יווצר?
האם הייתם אומרים אותו דבר על מישהו שנמצא בעבודה שמאמללת אותו? או מישהי שנמצאת במערכת יחסים מתעללת? אין סיכוי. הייתם מציעים לאנשים האלו לצאת מהמצבים האלו שהם נכנסו אליהם כי אין שום סיבה שהם יסבלו גם אם הם יכולים “לצאת מזה”. אותו דבר לגבי רבייה רק שבמקרה של רבייה בניגוד למקום עבודה או מערכת יחסים, הנוצרים אפילו לא בחרו להיווצר.
אנטי-נטליזם זו איננה התכחשות לכך שזו אפשרות שאנשים שעוברים דברים קשים בחיים ‘יצאו מזה’ ואף שירגישו שחייהם ראויים, אלא התכחשות להצדקה של האפשרות הזו. מאחר ואף אחד לא היה צריך, רצה, קיווה, או ציפה להיווצר, או היה נפגע אם לא היה נוצר, כל מי שסובל בחיים, סובל סתם.
אנטי-נטליזם לא מפקפק בכך שאנשים מרגישים שהם מסוגלים לעבור חיים קשים, אנטי-נטליזם מפקפק בכפיית חיים קשים על אנשים. למה שמישהי תושם במקום בו היא צריכה לעבור דברים קשים כשהאלטרנטיבה היא שהיא מעולם לא תהיה קיימת ולכן לא תצטרך להתמודד עם שום דבר קשה, או לרצות להתמודד עם שום דבר קשה, או לחוות דברים טובים, אלא פשוט לא תהיה מישהי כזו בכלל?
העובדה שאנשים עוברים חיים קשים היא לא הצדקה ליצור אנשים, אלא סיבה לא ליצור אותם, מפני שהחלופה איננה גורעת או מונעת מהם דבר ואילו חיים קשים גורמים להם לסבול חיים קשים.
זה הכרחי לגבור על קשיים רק כי וכל עוד אנשים כופים על אנשים אחרים מצבים בהם הם נאלצים לגבור על קשיים, אבל אין בכך שום צורך בפני עצמו. אף אחד לא צריך להתקיים, אף אחד לא ביקש להתקיים, זה לא היה באינטרס של אף אחד להתקיים לפני שקיומו נכפה עליו, אלא זו תמיד היתה החלטה של מישהו אחר ואף פעם לא על מנת לגבור על קשיים הכרחיים. קשיים אינם הכרחיים, אלא תוצר של העובדה שיש מי שחי בעולם מלא בעיות ופגמים וחלק מהם מהווים קשיים. הם לא שם בפני עצמם, ולא הכרחיים בפני עצמם.
הטיעון הזה מצביע על כך שאפשר לעבור חיים גם אם הם קשים, לא שצריך, כדאי, רצוי, או שזה באינטרס של מישהי לעבור חיים כאלו. אף אחת לא היתה מבקשת חיים כאלו לו יכלה לפני שחיה אותם, אלא אנשים נזרקו לחיים כאלו ואין להם חלופות אז הם חיים אותם. הם מפחדים למות, מפחדות להכאיב לאחרים, סקרנים לראות מה יקרה איתם, משוכנעות שיהיה להם יותר טוב, וכו”, אבל השאלה איננה האם אפשר לחיות חיים ראויים למרות קשיים גדולים, אלא למה לזרוק מישהו לחיים כאלו מלכתחילה?
למה שמישהי תאבק על מנת לעבור קשיים שאינם הכרחיים מלכתחילה וקיימים רק כי היא קיימת?
וזה נכון ורלוונטי תמיד, לא רק לעניין דוגמאות של חיים קשים. במקרה של חיים קשים זה פשוט בווליום יותר גבוה, אבל תמיד כל מה שאנשים עוברים הוא לא הכרחי. זה תמיד נכון שהסבל הוא לחינם מאחר ואף אחד לא צריך להתקיים, ביקש להתקיים, רצה להתקיים, העדיף להתקיים, או כל דבר הקשור באינטרס העדפה או רצון כלשהו, לפני שמישהו היה קיים. על אנשים תמיד נפכה לחיות בלי שום סיבה שיכולה להיות מוצדקת על ידם. במקרה של אלו שחיים חיים קשים זה פשוט יותר נורא.
זה שאנשים נצמדים לחיים גם אם הם אומללים זו לא הצדקה להמשיך אותם אלא להיפך. כח המשיכה הביולוגי של החיים הוא סיבה להמנע מהם כי זה בעצם למלכד אנשים לחיים אומללים כי הם בנויים להצמד אליהם. אבל אין לכך שום סיבה רציונלית חיצונית, אלא רק ביולוגית פנימית. זה ככה לא מנימוק מסוים מעבר לכך שככה אנשים בנויים. זו מלכודת אכזרית.זו עדות לכמה החיים ממכרים ומסוכנים. זו לא עדות לכמה הם מוצדקים למרות שהם מסוכנים.
לא רק שלא כולם ‘יוצאים מזה’, גם בקרב כאלו שכביכול הצליחו, זה תמיד משאיר צלקות, גדולות יותר או פחות, שלא באמת נרפאות לעולם. וגם אם כן, למה להעביר אנשים חוויות קשות שאפשר למנוע את זה מהם בלי לפגוע בהם?
רבייה היא יצירה בלתי הכרחית של אדם בלתי הכרחי ופגיע שבהכרח יחווה פגיעות בלתי הכרחיות.
אף אחת לא צריכה לעבור שום דבר בחיים. אף אחת לא רוצה לעבור דברים בחיים לפני שאלו החלו. למה לשים אנשים במצב בו הם יאלצו לעבור דברים קשים בחיים כשזה לא הכרחי בשום צורה, וכשהם לא בחרו את זה או את עצם קיומם, או שום דבר לגבי קיומם? היכולת לעבור דברים קשים איננה הצדקה לשים מישהו במצב בו הוא עלול להתקל בדברים קשים כשזה לגמרי לא הכרחי או מתבקש מראש על ידו. לכפות מצב בו לעבור דברים קשים זו אופציה לגמרי ריאלית זה פשוט אכזרי.