קודם כל אף אחד לא באמת מתרבה כדי לחזק את הכלכלה. אנשים מתרבים כי הם רוצים ילדים מסיבות פרטיות יותר. ואם אנשים באמת כל כך רוצים לחזק את הכלכלה הגיוני יותר מצידם להקים מפעל ציבורי שישרת את צרכי הציבור הקיים, לא מפעל פרטי ביתי לשירות ציבור שטרם קיים ואין לו סיבה, צורך או רצון להיות קיים לפני שנוצר בהחלטה של אחרים.
אבל אם נתעלם מכך שזו ככל הנראה לא באמת סיבה של אף אחד להתרבות, הטיעון הזה הוא כנראה הצורה הכי מפורשת של ליצור מישהו כאמצעי למטרות של אחרים, כי זה ליצור אנשים כדי שיהיו עוד צרכנים ויצרנים. זו רבייה בשם הקידמה הכלכלית, רבייה בשם הקפיטליזם. תירוץ זה זה ממש מפורשות להתייחס לילדים כאל כלים במשחק שהם לא בחרו להשתתף בו.
וגם אם חושבים על זה באופן יותר נקדותי ומעשי, מאחר והעולם מאד קפיטליסטי, רבייה זה לדון אנשים לחיים של עבודה כל חייהם. יש הרבה אנשים שמפיקים הנאה מעיסוקם, אבל רבים מאד לא, ככל הנראה רובם. ובכל אופן, בלי קשר לשאלה האם עבודה זה טוב או רע לבני אדם, לכפות על אנשים לעבוד לצורך קיומם אשר אותו הם לא בחרו זה בטח לא טוב. אף אחד לא בחר לבוא לעולם, לא בכלל ובטח לא מי שהוא, איפה שהוא, מתי שהוא, ולמי שהוא נולד אליו, ובכל זאת, כולם צריכים למצוא דרכים לקיים את עצמם. אז לא רק שהקיום נכפה על כולם, גם לקיים את הקיום כופה על אנשים לתחזק אותו כל הזמן.
עוד בהקשר הקפיטליסטי, הטיעון הזה נשען על תפיסות שגויות, מיושנות ומסוכנות אודות גדילה בלתי פוסקת, תפיסות שכבר מזמן הוכיחו את עצמן כהרסניות לאדם, לחיות ממינים אחרים, ולסביבת החיים של כולן.
האנושות מתמודדת, או לפחות אמורה להתמודד, עם משבר אקלים, ככל הנראה אחד המשברים הגדולים ביותר שעמדו לפתחה אי פעם, בדיוק הודות לגישה זו של צמיחה כלכלית מתמדת. ייצור בלתי פוסק, וצריכה בלתי פוסקת, לכאורה בלי לשים לב שהגדלת העוגה הבלתי פוסקת הזו לא באמת מרימה את רמת החיים של כולם אלא מדרדרת את חייהם של הרוב במעין מירוץ לתחתית, ובדרך גוזלת משאבים הכרחיים לחיים של כל תושבי הפלנטה בשביל העוגה שלא מפסיקה לתפוח, ככל הנראה עד שתתפוצץ לכולן בפרצוף. לכן ייצור בלתי פוסק של מוצרים שמצריך ייצור בלתי פוסק של צרכנים, וההשלכות המוסריות הקשות של הגישה הזו, זו אם כבר סיבה טובה להמנע מרבייה, לא להיפך.
ולבסוף, הטיעון הזה אגב מאד שובניסטי כי הוא מניח שלצורך הצרכים הכלכליים של חברה, נשים מוכרחות על פי ההיגיון הזה להיות רחם להשכיר של הכלכלה הלאומית. ממילא מופעלים על נשים בהקשרים של רבייה שלל לחצים וציפיות, והן ממילא קורבן משמעותי של חברה פרו-נטלסטית גם בלי ההיבט הכלכלי, אבל כשהוא משולב אז זה ממש להניח שנשים צריכות לתפקד כרחמים פוטנציאליים, ויותר מכך, כמניקות, ומטפלות ראשיות רוב החיים. בשם הכלכלה נשים הופכות לבנק הלאומי של צרכנים ויצרנים.