מפני שהפסקת חיים והתחלת חיים הם דברים שונים לחלוטין. ההתנגדות ליצירת חיים חדשים לא גוררת התנגדות להמשך חיים קיימים. לפני שמישהו נוצר אין אף אחד. אין מישהו שרוצה לחיות לפני שמישהו אחר החליט בשבילו שיחיה. אבל ברגע שמישהו נוצר כבר יש מישהו. ברגע שמישהו כבר קיים, יש מישהו שיש לו אינטרסים, צרכים, ורצונות. כל זה לא קיים לפני שמישהו קיים, ולכן אין בכלל במי להתחשב לפני שמישהו נוצר.
לפני שמישהו נוצר אין יצור רלוונטי מוסרית שיש להתחשב באינטרסים שלו. לעומת זאת כשמישהו כבר קיים יש יצור רלוונטי מוסרית שיש להתחשב באינטרסים שלו. למשל, אנשים בנויים ביולוגית לשרוד, ולכן יש להם דחף להתקיים, אגב גם אם חייהם ממש גרועים, ולכן, בין השאר, הם מפחדים מהמוות. ואלו כבר שתי סיבות שיש להתחשב בהן בהקשר של הפסקת חיים של מישהו קיים, אבל לא בשום צורה לפני שמישהו קיים, שכן לאף אחד אין כל דחף להיווצר או כל פחד מהמוות לפני שהוא נוצר.
הפילוסוף דיוויד בנטאר טוען שהסטנדרט למהם חיים שראוי שיתחילו צריך להיות גבוה בהרבה מאשר לחיים שראוי להמשיך. והוא טוען שבפועל, גם אם לא במודע, כך חושבים רוב האנשים. למשל, רוב האנשים חושבים שלא צריך להפסיק את חייו של אדם קיים אם מתגלה אצלו מום משמעותי שמצריך הסרת איבר, אבל כן שצריך להפסיק היריון אם מתגלה מום דומה בעובר. ההיגיון שלהם סביר להניח הוא שיש הבדל בין להתחיל את החיים עם בעיה משמעותית לבין שאחת מופיעה אצל מישהו שהוא כבר קיים. יש להניח שהם יתהו למה שמישהו יתחיל את החיים עם בעיה? כלומר רוב האנשים מבינים ואף מסכימים שהיחס לחיים שטרם החלו צריך להיות שונה ובסטנדרט הרבה יותר גבוה לעומת חיים שכבר התחילו.
אבל נקודה מעניינת וחשובה יותר שצריך לשאוב מזה, היא שאם רוב האנשים מסכימים שלא צריך להתחיל חיים עם בעיה הם לא צריכים לאפשר שום מקרה של רבייה שהרי כולם מתחילים עם בעיה. אף אחד לא יחמוק מכאבים, תסכולים, אכזבות, שעמום, פחדים, חששות, חרדות, אובדן של אהובים, ומוות. כל אלו הם חלק הכרחי בחיים.
אם נגלה מראש בעובר מום שגורם לאדם למות בגיל 45 האם נחשוב שאלו חיים שלא ראוי להתחיל? אם כן למה? כי זו תוחלת חיים קצרה ביחס לממוצע העולמי בימים אלו? ומה אם יהיו שיטענו שביחס לממוצע האנושי ההיסטורי זה דוקא לא נמוך במיוחד ולכן זה רע רק ביחס למצב הקיים אבל הוא שגיאה תפיסתית שכן אנשים פעם חיו פחות?
ומבין אלו שיטענו שלא צריך ליצור מישהו שימות בגיל 45, מה הם יחשבו על מוות בגיל 55? ומבין אלו שחושבים שראוי להתחיל חיים של מישהו שימות בגיל 45 מה הם יאמרו על מוות בגיל 35? אם יטענו שלא ראוי להתחיל חיים שיסתיימו בגיל 35 אבל כן ב-45, מה לגבי 40? ואז שוב, אם ראוי, אז מה לגבי 37 וחצי? ואם לא ראוי אז מה לגבי 42.5?
כמובן שאנחנו לא יודעים על מום כזה, בטח לא בכזו רמת דיוק, וממילא הנקודה איננה למצוא את אורך החיים המתקבל על הדעת אלא לעורר מחשבה על כך שמי שנוצר ימות מתישהו, זה יכול להיות בגיל 55, 45, 35, 80 או 12, אבל מוות הוא ודאי.
ואת אותן שאלות ניתן לשאול גם לגבי איכות החיים לו היה ניתן לכמת זאת בפשטות ולדעת על כך מראש. כמו לגבי אורך החיים, גם הדיון בעניין איכות החיים הוא בלתי אפשרי לקביעה ולכן זה היפותטי לחלוטין, אבל לא מיותר, כי זה מחדד את נושא נטילת את הסיכונים העצומה שאנשים לוקחים כשהם יוצרים מישהו אחר.
למשל האם הייתם יוצרים מישהו שיסבול מכאבים כרוניים למשך שנה מחייו? מישהו שיסבול שברון לב במשך שנתיים? דיכאון במשך שלוש שנים? התמכרות כלשהי במשך ארבע שנים? בדידות במשך חמש שנים? אובדן חבר ילדות בגיל 20? יתמות מהורה אחד בגיל 12? חרדות במשך 10 שנים? חוסר שביעות רצון ממשהו במראה החיצוני במשך 20 שנה? חוסר משמעות במשך 30 שנה? מאבק הישרדותי סיזיפי יומיומי לא מתגמל ולא מספק במשך 50 שנה?
אלו לא מקרים קיצוניים במיוחד, אלו החיים של אנשים רבים וייתכן שלו גורלם היה ידוע מראש רבים היו חושבים שלא ראוי להתחיל אותם למרות שאנחנו לא בהכרח חושבים שצריך להפסיק אותם. וההיגיון הוא, שוב, למה לגרום למישהו להתחיל חיים כשידוע מראש על בעיות משמעותיות שיחווה במהלכם. רק שזו שאלה שאנחנו שואלות כל מי שבעד יצירת אנשים. למה להתחיל חיים של מישהו שידוע מראש שיחווה בעיות משמעותיות במהלכם? לא בהכרח אלו, ולא בהכרח במשך הזמן הזה, אבל סביר להניח שלפחות אחת מהן לזמן מסויים, ובטוח שאחרות לזמן דומה.
ככל הנראה רוב האנשים לא חושבים על דיכאון כשהם חושבים על מום מולד, אבל מאד סביר להניח שאדם עם דיכאון יסבול הרבה יותר מאשר מישהו עם מום מולד. ובכל זאת, רובנו לא נהסס לטעון שראוי להפסיק חיים עם מום מולד אבל לא להמנע מלהתחיל חיים עם אפשרות לדיכאון, או עם אפשרות לפיתוח מומים חמורים יותר מזה המולד בהמשך החיים. כלומר זו לא מידת הסבל הצפוי אלא יותר המיידיות, והסמיכות לרגע ההיווצרות שמכריעה בקרב רוב האנשים. יש שיטענו שזו גם הוודאות, כלומר במקרה של זיהוי מוקדם של מום אנחנו יודעות בודאות שמישהו יסבול ממשהו ובמקרה שלא מזהים מום כלשהו אין ודאות. אבל כפי שניסינו לשרטט קודם, יש ודאות שיהיו פגיעות קשות, ויש סבירות שהן יהיו חמורות יותר מאשר הסבל ממום מולד. ובכל זאת, רוב האנשים נחרצים לגבי הפסקת היריון עם מום מולד, ונחרצים לגבי התחלת והמשך היריון כשאין זיהוי של מום מולד, אבל בהחלט יש ודאות של פגיעות חמורות אחרות.
אבל אנחנו מעלות את אותה טענה עקרונית שאנשים רבים מעלים כשהם תוהים למה שמישהו יתחיל את החיים עם פגיעה משמעותית, והיא למה לגרום למישהי להתחיל חיים שבודאות יכילו פגיעות משמעותיות, כשזה ממש לא הכרחי או רצוי או נצרך על ידי מי שתיווצר?
כל ההבדל הוא שבמקרים שאנשים מסכימים שלא צריך להתחיל חיים של מישהו הם רואים את הפגיעה מראש ובכל המקרים האחרים לא. אבל הם יודעים שפגיעות יגיעו. הם לא יודעים איך, כמה, אלו, מתי, ועד כמה זה יאמלל את הנוצר, אבל הם יודעים שזה יקרה. הם פשוט בוחרים להתעלם.
אבל חשוב מההבדל בין חיים שראוי להמשיך לבין חיים שראוי להתחיל, יש הבדל דרמטי וקריטי בין לקרוא לאנשים לא ליצור אנשים אחרים, כלומר להמנע מפעולות שישפיעו דרמטית על החיים של אחרים, לבין לקרוא לאנשים להפסיק את חייהם שלהם, כלומר לעשות פעולות שישפיעו דרמטית על החיים שלהם עצמם.
מי שחי ומרוצה מחייו ולא רוצה להפסיק אותם, רשאי לעשות זאת. לעומת זאת אף אחד לא רשאי לקבל החלטות בשביל אחרים, בטח כשזה לא הכרחי וכשאי אפשר לקבל את הסכמתם לכך.
כמו כל מי שנוצר, גם אתן לא ביקשתן להיווצר, לא רציתן להיווצר לפני שנוצרתן, ולא הסכמתן להיווצר לפני שנוצרתן. אבל זה לגיטימי שלמרות שזה נכפה עליכן, אתן רוצות, מעדיפות או סקרניות להמשיך את קיומכן. מה שלא לגיטימי זה לקחת את הסיכון שהאנשים שאתם תייצרו ירגישו אחרת.
רובם הגדול של האנטי-נטליסטים אמנם תומכים בזכות של אנשים למות, אבל מעבר לכך זו איננה פילוסופיה שדוגלת בהתאבדות. למעשה אלו מתנגדיה שנוטים להמליץ לאנטי-נטליסטים להתאבד מאחר והם כביכול חושבים שהחיים כל כך גרועים. אבל כפי שמוסבר בתשובה בנוגע ל”המלצה” זו, אנטי-נטליזם איננה פילוסופיה הגורסת שהחיים בהכרח גרועים, והיא ודאי אינה פילוסופיה שמעודדת התאבדות. אנטי-נטליזם זו פילוסופיה שמתנגדת ליצירת חיים חדשים, לא לסיום חיים קיימים. הבעיה היא עם יצירת אנשים חדשים מאחר וזו החלטה שאנשים מקבלים בעצמם בשביל אחרים.
מי שכבר קיים ומרוצה מחייו, מוזמן להמשיך אותם. הבעיה היא עם לייצר אחרים בלי שום הבעת רצון מוקדם מצידם להיווצר, בלי הסכמה מראש שלהם, ובלי דרך כלשהי להבטיח שהם יהיו מרוצים מחייהם.
זו בחירה שלכם להמשיך לחיות למרות שהחיים מלאי סיכונים. הבעיה מתחילה כשאתם מחליטים להתחיל חיים מלאי סיכונים עבור אחרים.