אנחנו לא אומרות לאחרים מה לעשות אלא מנסות לשכנע אחרים לעשות את מה שהוא לדעתינו הדבר הנכון. זה ממש לא אותו דבר. חוץ מזה שזה בסדר גמור לומר לאחרים מה לעשות במקרים מסוימים. זה בסדר גמור למשל לומר למישהו לא להפחיד חתול ברחוב סתם בשביל הכיף, זה בסדר גמור לומר למישהו לא להציק לילד אחר, ואם אתם רואים מישהו מנסה לשפוך למישהי סם אונס למשקה, זה בסדר גמור לומר לו לא לעשות את זה (וכמובן גם לדווח למשטרה). יש עוד המון דוגמאות בהן זה לגיטימי לחלוטין לומר למישהו מה לעשות, או בעיקר מה לא לעשות. למעשה כל המשתמשים בתירוץ הזה בלי יוצא מן הכלל חושבים שיש מקרים בהם זה לא רק בסדר לומר לאנשים אחרים מה לעשות אלא זו ממש חובה. לא סביר שיש אנשים שחושבים שאף פעם אסור לומר לאחרים מה לעשות. השאלה כאן היא לא עקרונית אלא טכנית, במקרים בהם משהו לא מקובל עליהן הן היו רוצות שנאמר לאחרים מה לעשות, ובמקרים שהן עצמן עושים משהו לא בסדר הן היו רוצים שאף אחד לא יאמר להם מה לעשות, אבל כמובן שמוסר לא עובד ככה, וטוב שכך. אותם אנשים שמתנגדים לאנשים שאומרים לאחרים מה לעשות היו מאד רוצים שאם אנחנו ספציפית נעבור ליד גן ילדים ונראה את הגננת מרביצה לילד שהוא במקרה שלהם, בהחלט נאמר לה מה לעשות ואף נדווח למשטרה. ולו היה מתגלה להם אחרי צפייה בסרטוני האבטחה שעמדנו שם ולא עשינו כלום הם בודאי יזעמו עלינו ולא יבינו למה לא עשינו משהו על מנת להפסיק את זה. לא סביר שתשובה כמו ‘משום שאנחנו לא מאמינות בלאמר לאנשים אחרים מה לעשות’ תתקבל בהבנה.
הגבול בין מקרים בהם זה לגיטימי לנסות לשכנע אנשים לנהוג באופן מסויים ולא אחר, לבין מקרים בהם זה לא לגיטימי, בדרך כלל די ברור. מקרים של סיכון אחרים לפגיעות קשות (קיים בכל מקרה של יצירת אנשים חדשים), כפייה של שלל נתוני פתיחה על אחרים (זה תמיד המקרה שכשיוצרים מישהו כופים עליו מטען גנטי מסויים, סביבה מסויימת, מאפיינים פיזיים ופסיכולוגיים מסויימים, משפחה מסויימת, חברה מסויימת וכ”ו), נקיטת פעולה שתשפיע דרמטית על מישהו מבלי לקבל את הסכמתו לכך מראש, או פגיעה באחרים (כל אדם שייווצר בהכרח יפגע באחרים בשלל דרכים מאחר ולא ניתן להתקיים בעולם כמו שלנו ללא פגיעה באחרים), אמורים להיות מקרים די קלים. הם לא נחשבים ככאלו, רק בגלל שהחברה שלנו כל כך פרו-נטליסטית.
להכריז על פעולה מסויימת כבחירה אישית לא באמת מוציא אותה מהמרחב המוסרי, בטח לא כשיש לפעולה הזו השפעה על אחרים. וספציפית יצירת אנשים אחרים היא ללא ספק אחת הפעולות עם ההשפעות הדרמטית ביותר על אחרים.
יש משהו מאד אירוני בטענה שמרמזת על היבט כופה דוקא באנטי-נטליזם, שכן זו עמדה שאחד מאבני היסוד שלה הוא התנגדות לכפייה – כפיית קיום. וכפיית הקיום איננה מתבטאת רק בכך שאף אחד לא בחר להיות קיים, או רצה או ביקש או שזה היה באינטרס שלו להיות קיים לפני שזה הוחלט עבורו, אלא גם כפייה של שלל נתוני ההיווצרות של אדם, שלמרות שהם אלו שמעצבים אותו באופן דרמטי, אף אדם לא בחר אף אחד מהם.
למרות שהחברה האנושית לכאורה שמה דגש גדול מאד על הפרט ועל חופש הבחירה שלו, היא לגמרי נאלמת דום אל מול זה שלמרות שאין החלטה גורלית עבור הפרט יותר מאשר עצם יצירתו, למרות שאין דבר מכריע יותר בחייו של אדם מאשר עצם קיומו, זו איננו ניתנת לבחירתו. וגרוע מכך, האדם הנוצר לא נותן את הסכמתו לא רק לעצם קיומו, אלא גם לכל אחד ואחד מתנאי היווצרתו לרבות המטען הגנטי שלו, ההורים שלו, הסביבה המיידית שלו, החוויות הראשוניות המעצבות שלו, הסביבה הרחמית, הגירויים הראשונים עוד בזמן ההיריון, וגם אלו הנחווים שנים אח”כ, התקופה בה נולד, החברה בה נולד, התרבות שלו, המוצא שלו, המגדר שלה, נטייה מינית, מאפיינים פיזיים, מאפיינים נפשיים, ועוד גורמים רבים נוספים, שאף אחד מהם אינו נתון לבחירה של אף אדם שנוצר. כל הגורמים האלו הם הגורמים המכריעים של עיצוב חייו ואישיותו של האדם הנוצר, ואף אחד מהם לא נבחר על ידי האדם הנוצר. יתרה מכך, השפעתם המעצבת והמכרעת של גורמים לא נבחרים אלו, לא באמת ניתנת להשפעה על ידי האדם שנוצר כתוצאה מהן. למעשה לכל אחד ואחד מהגורמים המכריעים ביותר בעיצובו של אדם, גורמים שישפיעו השפעה מכרעת על חייו של כל אדם, אין לאדם הנוצר עצמו שום בחירה או השפעה ולא ניתנת לאף אחד מהגורמים האלו שום הסכמה מראש על ידי שום אדם שעוצב על ידן.
אנחנו לא אומרים לאחרים מה לעשות. אנחנו מציעות לאנשים מבוגרים שיכולים לקבל החלטות בעצמם (ובפועל כמובן שהם אלו שיחליטו גם בעניין זה), שלא לקבל החלטה אחת מאד ספציפית. אנשים שמתרבים לעומת זאת, לא רק אומרים לאנשים אחרים מה לעשות (ובמשך לפחות 18 שנה ובדרך כלל הרבה יותר), אלא גם מחליטים בשביל אנשים אחרים שהם בכלל יתקיימו, ומה הן נסיבות ומאפייני ההיווצרות של אנשים אחרים. הם קובעים שאחרים יתקיימו כמו גם רבים מבין הגורמים שיעצבו אחרים לתמיד. ולכן הטיעון הזה הוא במקרה הטוב, הפוסל במומו פוסל על סטרואידים.