עדיף לעולם לא להיות

סקירת ספרו החלוצי ועד כה החשוב ביותר בתחום האנטי-נטליזם של הפילוסוף דיוויד בנטאר

ההוגה המזוהה ביותר עם אנטי-נטליזם הוא הפילוסוף דיוויד בנטאר אשר בשנת 2006 פרסם ספר בשם better never to have been ובו הוא טוען שלהיווצר זו תמיד פגיעה חמורה. הספר כולו הוא כתב הגנה על טענה זו.
הטענה הבסיסית של בנטאר היא שאמנם יש אפשרות שהדברים הטובים בחיים של מישהו יגרמו לכך שאלו יהיו טובים יותר מאשר יכלו להיות לולא אותם דברים טובים, אך אף אחד איננו חסר אותן חוויות טובות אם מעולם לא היה קיים. להיווצר זו תמיד פגיעה מכיוון שאלו שמעולם לא היו קיימים לא יכולים להיות משוללים משום דבר, אך על ידי כך שמישהו כן מתקיים, אותו מישהו יסבול מפגיעות קשות שלא יכלו להתרחש אמלא התקיים.
טענה זו היא מעין גרסה מתומצתת של איחוד שתי הטענות המרכזיות של הספר:

1. להיווצר זו תמיד פגיעה בלי קשר לאיכות החיים (מוכרת יותר בתור טענת האסימטריה), טענה אותה בנטאר מעלה בפירוט בפרקו השני של הספר.
2. איכות החיים של אנשים היא גרועה בפני עצמה וגרועה בהרבה מכפי שרוב האנשים נוטים לחשוב, טענה אותה בנטאר מעלה בפירוט בפרק השלישי.

לצד הטענות המרכזיות האלו, בנטאר מתייחס בספרו גם לנושאים רבים אחרים מההיבט של רבייה כמו כמו פרו-נטליזם, בעיות נפוצות באתיקה של אוכלוסיות (בעיית אי-הזהות, בעיית התוספת השולית, המסקנה המחרידה, בעיות עם תועלתנות ממוצע וכ”ו), הפלות, חיים עם מוגבלות, הכחדה, התאבדות, מוות ועוד. אולם, על מנת לשמור על מיקוד בתיזה המרכזית של הספר ועל אורך סביר של סקירה זו, נתרכז בשני הטיעונים המרכזיים בלבד.

טיעון האסימטריה

בנטאר טוען שלעתים נדירות אנחנו מהרהרים אודות הפגיעות שממתינות למי שזה עתה נולד – כאבים, אכזבות, חרדות, יגון, ומוות. אנחנו לא יכולים לנבא איזו צורה פגיעות שכאלו יקבלו בחיים של מישהו או כמה חמורות הם יהיו, אבל אנחנו בטוחים שלפחות חלק מהם יתרחשו בודאות. שום דבר מזה לא קורה למי שלא יתקיים. רק קיימים נפגעים.

האופטימיים טוען בנטאר, יטענו שזה רק חלק מהסיפור. לא רק דברים רעים יקרו בחיים של מישהו אלא גם דברים טובים. הנאות, שמחה, וסיפוק יכולים לקרות רק למי שקיים. רבים יטענו שצריך לשקול את הדברים הטובים מול הרעים וכל עוד הדברים הטובים גוברים על הרעים, החיים הם ראויים.

לכך בנטאר משיב באמצעות טיעון האסימטריה של כאב והנאה.
הוא מציע לחשוב על כאבים והנאות בתור דוגמאות לפגיעות ורווחים. זה לא יהיה שנוי במחלוקת לטעון ש:
1) נוכחותו של כאב זה רע
וש:
2) נוכחותה של הנאה זה טוב
אולם, סימטריה זו איננה חלה על העדרם של כאבים והנאות שכן:

3) העדר כאב זה טוב, גם אם הטוב הזה לא נחווה על ידי אף אחד
אך:
4) העדר הנאה זה לא רע אלא אם יש מישהו עבורו ההעדר הזה הוא מחסור

או בצורה טבלאית:

יש אם כן הבדל קריטי בין פגיעות (כמו כאב) לבין רווחים (כמו הנאות) שגוררות את המסקנה שלקיום אין יתרון, אבל יש לו חסרון, ביחס לאי-קיום. זאת מפני שהעדר הנאה באי-קיום זה לא רע, בעוד שהעדר כאב באי-קיום זה טוב.
מצב (3) מהווה יתרון משמעותי על פני מצב (1). אך מצב (2), אמנם טוב עבור X בתסריט A, איננו מהווה יתרון על פני (4) בתסריט B. לכן אין הטבות נטו בלהתקיים על פני לא להתקיים. אין לקיום יתרון מבחינת הנאות ויש לאי-קיום יתרון מבחינת מניעת פגיעות. במילים אחרות, הרעיון הבסיסי של בנטאר הוא שלאי-קיום יש יתרון מבחינת סבל כי לאי-קיום בלי סבל יש יתרון על פני קיום עם סבל, אבל אין לקיום יתרון מול אי קיום מבחינת הנאות כי לקיום עם הנאות אין יתרון על פני אי קיום בלי הנאות, לכן קיום הוא תמיד בחסרון מול אי-קיום, ולכן, ככותרת הספר, תמיד עדיף לא להיות.

בנטאר ער לכך שאנשים רבים יתהו איך זה שהעדר כאב זה טוב אם הטוב הזה לא נחווה על ידי מישהו. העדר כאב, יהיו שיאמרו, לא יכול להיות טוב עבור אף אחד אם אין מישהו קיים שעבורו זה טוב.
אבל הטענה שבסעיף 3 מסביר בנטאר, היא בהתייחס לאינטרסים (הפוטנציאליים) של אדם שיהיה או לא יהיה קיים. לטענה זו ניתן להתנגד על ידי כך שטענה 3 היא חלק מתסריט בו מישהו לא קיים, וזה לא יכול להשליך על התסריט בו מישהו כן קיים. התנגדות זו היא שגויה על פי בנטאר מכיוון שטענה 3 יכולה לומר משהו המתאר מה היה עשוי לקרות בנסיבות אחרות (counterfactual) למשל אם מישהו שכן קיים לא היה קיים. על הכאב של מישהו קיים, טענה 3 אומרת שהעדר הכאב הזה הוא טוב גם אם הדרך היחידה בה ניתן להשיג את הטוב הזה היא אם מי שחווה אותו לא היה קיים. במילים אחרות, אם לשפוט על פי האינטרסים של מי שקיים כרגע, העדר הכאב היה טוב גם אם האדם הזה לא היה קיים.
בנטאר טוען שצריך לבחון מה סעיף 3 אומר על העדר כאב עבור לא קיימים, על כאב שהעדרו מובטח על ידי אי יצירת אדם פוטנציאלי לממשי, וסעיף 3 אומר שההעדר הזה הוא טוב בהתייחס לאינטרסים של האדם שאחרת היה קיים.
אנחנו לא יודעים מי האדם הזה היה אמנם, אבל אנחנו עדיין יכולים לומר שלא משנה מי זה היה, המנעות מכאב זה טוב בהתייחס לאינטרסים הפוטנציאליים של אותו אדם. אם יש איזשהו מובן שבו העדר כאב זה טוב עבור אדם שיכול היה להתקיים אבל לא קיים, זה זה.

בנטאר טוען שברגע שמבינים שלהיווצר זו יכולה להיות פגיעה, אפשר לדבר באופן חופשי יותר על כך שלעולם לא להיווצר יכול להיות מצב עדיף. ובכך אנחנו לא אומרים שזה עדיף למי שלא קיים, או שמי שלא קיים הרוויח מאי-קיומו. זה ברור לבנטאר שבכלל לדבר על מי שמעולם לא התקיים זה מוזר, מפני ש’הלא קיימים’ זה מושג חסר נקודת ייחוס. ברור שאין דבר כזה אנשים לא קיימים. זה פשוט מושג נוח, שאפשר להשתמש בו באופן מתקבל על הדעת.

ברור שסעיף 3 לא גורר את הטענה המילולית האבסורדית שיש מישהו ממשי שעבורו העדר כאב זה טוב.
הכוונה של בנטאר היא שהעדר כאב זה טוב אם מישהו שלא קיים היה קיים, ושעבור מישהו שכן קיים זה היה טוב אם לא היה חווה כאב (גם אם הדרך היחידה למנוע את זה היא שלא יהיה קיים).
בנטאר לא טוען שמי שלא התקיים הוא מילולית במצב עדיף (שהרי מי שלא לא קיים לא נמצא בשום מצב), אלא שלהתקיים זה תמיד רע עבור מי שהתקיים. במילים אחרות, אמנם אנחנו לא יכולים לומר אודות אלו שלא התקיימו שאי-קיומם הוא טוב להם, אנחנו כן יכולים לומר שקיום הוא רע להם ביחס לאפשרות שהם לא יתקיימו.

לאנשים קשה עם המסקנה שלהתקיים זו פגיעה. רוב האנשים לא מתחרטים על כך שהם נוצרו. אנשים רבים אף שמחים שהם נוצרו כי הם מרגישים שהם נהנים מחייהם. אבל ההערכות האלו שגויות טוען בנטאר. העובדה שמישהו נהנה מחייו לא הופכת את קיומו לעדיף על פני המצב בו לא היה קיים, מאחר ולולא היה קיים לא היה מישהו שחסר את ההנאות שהוא חווה בחייו, ולכן העדר הטוב הזה איננו רע. לעומת זאת, זה לגמרי הגיוני להצטער על קיום אם מישהו מרגיש שהוא לא נהנה מחייו. במקרה הזה, אם מישהו לא היה מתקיים אז אף אחד לא היה סובל את החיים שהוא סבל. וזה טוב, למרות שלא היה מישהו שנהנה מהטוב הזה.

אפשר לטעון שזה אמנם נכון שמניעת כאב זה טוב אבל גם שמניעת הנאות זה רע. בנטאר טוען שזה לא נכון מפני שאנחנו לא מתחרטים על מי שלא נולד כי הוא מחמיץ הנאות, אבל כן מתחרטים על מי שנולד וסובל.
מסיבה דומה הוא מבטל גם את האפשרות לכתוב במטריצה שלו על מניעת סבל שהוא לא טוב ועל מניעת הנאות שהן לא רע. והסיבה היא שלדעתו לומר שמניעת סבל זה ‘לא רע’ זה חלש מידי. להמנע מסבל זה לא ‘לא רע’, אלא זה טוב.

על מנת לתמוך בטיעון האסימטריה, ולשכנע אחרים בתוקפה, בנטאר מציע אותה בתור ההסבר הטוב ביותר ללפחות 4 אסימטריות אחרות שהן לטענתו מתקבלות על דעתם של רוב האנשים.
למשל, האסימטריה שבנטאר מצביעה עליה היא מבחינתו ההסבר הטוב ביותר לתפיסה הרווחת שבעוד שיש חובה להמנע מליצור אנשים שיסבלו בחייהם, אין חובה ליצור אנשים שיהיו מאושרים. במילים אחרות, הסיבה שאנחנו חושבים שיש עלינו חובה לא ליצור אנשים שיסבלו היא שהנוכחות של סבל תהיה רעה (עבור אלו שיסבלו) והעדרה זה טוב (גם אם לא יהיה מי שיהנה מהטוב הזה). לעומת זאת, אנחנו חושבים שאין חובה ליצור אנשים מאושרים מכיוון שבעוד שהנאות יהיו טובות עבור מי שיהיה קיים, העדרן לא יהיה רע עבור מי שלעולם לא יהיה קיים. (שהרי לא יהיה מי שיחסר את ההנאות האלו).

האסימטריה המקובלת השנייה שהאסימטריה שבנטאר מצביעה עליה מסבירה לטענתו (ולכן תומכת באסימטריה שבנטאר מציע) היא שבעוד שזה מוזר (אם לא בלתי קוהרנטי) לתת כהסבר ליצירת אדם שהאדם הנוצר ירוויח מכך (שהרי לפני שמישהו נוצר אין מישהו ואי אפשר לעשות משהו לטובתו של מי שאיננו קיים), זה לא יהיה מוזר להסביר המנעות מיצירת אדם בכדי להמנע מפיגעה באותו אדם. אי אפשר ליצור אנשים על מנת לקדם את האינטרסים שלהם מאחר וטרם היווצרותם לאנשים אין אינטרסים כלל, לעומת זאת, דאגתינו לרווחתם של ילדים פוטנציאליים אשר יסבלו אם ניצור אותם הוא בסיס תקף וקוהרנטי לא ליצור אנשים. אם זה לא היה המקרה שהעדר כאב זה טוב גם אם זה לא טוב למישהו, טוען בנטאר, אז לא היינו יכולים לומר שזה טוב להמנע מליצור אנשים שיסבלו מקיומם (שהרי אם לא יצרנו אותם הם לא היו קיימים ואז טוב למי?).
מעבר לכך, אם העדרן של הנאות היה רע ללא קשר להאם זה רע למישהו, אז היה אמור להיות לאנשים תמריץ מוסרי ליצור כמה שיותר אנשים, אבל זה מוסכם שאין אחד כזה. אמנם אנשים רבים רואים בזה ברכה או אפילו מצווה, אבל מעטים מאד הם האנשים שרואים בזה חובה מוסרית, לא כל שכן ביצירת כמה שיותר אנשים.

כתמיכה שלישית לאסימטריה שלו בנטאר מציעה את התפיסה הרווחת המכונה אסימטריית השיפוט הרטרוספקטיבי. ליצור אנשים ולא ליצור אנשים יכולות להיות החלטות שאנשים מתחרטים עליהן. אולם, רק חרטה על ההחלטה ליצור אנשים יכולה להיות לטובת האדם שנוצר. וזה לא בגלל שאלו שלא נוצרו מצבם לא ברור, אלא בגלל שהם מעולם לא היו קיימים. אנחנו יכולים להתחרט על כך שאדם נוצר ולא הוענקו לו הטבות, אבל אנחנו לא יכולים להתחרט לטובת מי שמעולם לא היה קיים מאחר ודבק לא נחסך או נשלל ממי שמעולם לא היה קיים.
אדם יכול להצטער על כך שלא יצר אנשים, אבל לא בגלל שהילדים שאותו אדם יכל ליצור חסרים או משוללים משהו.
חרטה על המנעות מיצירת ילדים היא חרטה של אנשים עבור עצמם, שלא חוו גידול ילדים. אולם, אנחנו מתחרטים על יצירת אנשים אם הם סובלים בחיים, ואנחנו מתחרטים על כך בשבילם. ייתכן מאד שגם בשבילנו, אבל קודם כל בשבילם. הסיבה שאנחנו לא מקוננים על ההחלטה שלנו לא ליצור מישהו היא כי העדר הנאות זה לא רע.

תמיכה רביעית שבנטאר מציע היא על בסיס האסימטריה בין האופן בו אנו תופסים סבל רחוק לעומת אזורים בלתי מאוכלסים של כדו”א או היקום. בעוד שכשאנחנו חושבים על סבל במקומות מרוחקים אנחנו עצובים עבור תושביו של אותו מקום רחוק שחייו מאופיינים בסבל, כשאנחנו שומעים על איזשהו אי לא מאוכלס אנחנו לא עצובים באופן דומה (או בכלל) על האנשים המאושרים שיכלו להיות קיימים ולאכלסו. אף אחד לא מקונן על כל היצורים פוטנציאליים שיכלו להנות מהחיים על מאדים. אבל, אם היינו מגלים שיש יצורים חשים על מאדים ושהם סובלים, היינו מצטערים על כך עבורם. אנחנו מצטערים על סבל אבל לא על העדר הנאה של אלו שיכלו להיות קיימים.

את הטיעון שלהתקיים זו תמיד פגיעה ניתן לסכם כך:
גם דברים טובים וגם דברים רעים קורים רק למי שקיים. אולם, יש אסימטריה קריטית בין הדברים הטובים לדברים הרעים. העדר הדברים הרעים, כמו כאב, זה טוב גם אם אין אף אחד שיהנה מהטוב הזה, בעוד שהעדר הדברים הטובים, כמו הנאות, זה רע רק אם יש מישהו שנשללים ממנו הדברים הטובים. מכך משתמע שלהמנעות מהרע באמצעות המנעות מקיום יש יתרון גדול על קיום, בעוד שהאובדן של דברים טובים מסויימים באמצעות המנעות מקיום איננה מהווה חסרון אל מול אי-קיום.

לכן, גם במצב ההיפותטי לחלוטין של אדם שנהנה מכל רגע בחייו פרט לרגע אחד ולכן הסיכום של חייו יהיה נפלא מבחינתו, בנטאר בכל זאת יטען שעדיף היה לו לא להיוולד כי לולא היה נולד גם הסבל הרגעי הזה היה נחסך ממנו, אבל לא אף הנאה. אותו אדם לא היה נפגע מזה שכל הנאותיו לא היו מתקיימות אם לא היה קיים, והוא כן נפגע מהסבל שכן התקיים אם כן היה קיים, לכן תמיד עדיף לא להיוולד. לא משנה כמה טוב יכול להיות, לא להתקיים לא פוגע במי שלא קיים מכיוון שמי שאיננו קיים לא קיים במימד אחר ורואה איך הנאות נלקחות ממנו, או חסר אותן באישזהו אופן. אבל הסבל בהכרח יתקיים עם מישהו יתקיים.

כמה זה גרוע להיווצר?

אם כן, המסקנה של בנטאר מהאסימטריה היא שכל עוד החיים מכילים ולו את הכמות הקטנה ביותר של רע, להיווצר זו תמיד פגיעה, ותמיד עדיף לא להיווצר. אולם, ברור לו שטענה זו היא רדיקלית מידי עובר רוב האנשים, וממילא, היא אמנם עולה לשיטתו מטיעון האסימטריה, אבל היא לא משקפת את המציאות. בעולם האמיתי, גם בקרב ברי המזל הגדולים ביותר, החיים מכילים הרבה יותר מהכמות הקטנה ביותר של רע. לפיכך הוא טוען שבין אם מישהו מקבל או מתנגד למסקנה הרדיקלית שלו, זה בהחלט מתבקש להכיר בכך שחיים שמכילים כמות משמעותית של רע זו כן פגיעה. לכן בנטאר מקדיש את הפרק השלישי של ספרו לטענה שהחיים האנושיים מכילים הרבה יותר רע מאשר אנשים בדרך כלל נוטים לחשוב. תקוותו היא שלו אנשים היו מכירים בכמה החיים שלהם גרועים, ייתכן ולפחות חלקם היו חושבים שאכן עדיף היה להם לא להתקיים, גם אם הם לא חושבים שעדיף לא להתקיים אם החיים מכילים כמות מינימלית של רע.

הפרק הזה מבחינת בנטאר יכול להוות בסיס, באופן עצמאי ונפרד מטיעון האסימטריה וההשלכות שלו, לטענה שכל המקרים של רבייה הם פגיעה.

בנטאר ער לכך שרוב האנשים חושבים שהחיים שלהם בסדר בסך הכל. והוא ער לכך שנשאלת השאלה איך החיים יכולים להיות גרועים אם רוב אלו שחיים אותם מכחישים שהם גרועים? או איך זו יכולה להיות פגיעה להתקיים אם רוב הקיימים מרוצים מכך שהם נוצרו? התשובה שלו היא פקפוק באמינות של ההערכות העצמיות האלו.
יש כמה מאפיינים של הפסיכולוגיה האנושית שאחראים לכך שההערכה של רוב האנשים אודות חייהם היא חיובית. אלו המאפיינים הפסיכולוגיים האלו ולא החיים הממשיים שאנשים חיים שמסבירים את ההערכה החיובית השגויה הזו.

המאפיין הראשון שהוא מציין הוא עקרון פוליאנה, או הנטייה לאופטימיות. למנגנון נפשי זה יש כל מיני ביטויים כמו למשל הנטייה המגובה מחקרית לזכור יותר חוויות חיוביות משליליות. הזכרון הסלקטיבי הזה מתעתע את שיקול הדעת שלנו בנוגע לכמה טובים היו חיינו עד כה.
ולא רק הערכות אודות העבר מוטות, אלא גם הערכות והציפיות שלנו לגבי העתיד. יש לנו נטייה להערכת יתר של כמה טובים הם חיינו. מעט מאד אנשים מתארים את עצמם כלא מאושרים. ורוב האנשים גם חושבים שהם במצב טוב יותר מאשר אחרים. בניגוד לכל היגיון סטטיסטי, כמעט כל האנשים מתעקשים לטעון שהם מעל הממוצע בכמעט כל מאפיין, כולל איכות חייהם, ומידת האושר שלהם.

יש חוסר הלימה בין מדדים אובייקטיבים רלוונטים כמו למשל מצב רפואי, לבין הערכת האושר הסובייקטיבית של אנשים. כלומר אנשים מדווחים שהם מאושרים גם אם מצבם האובייקטיבי לא טוב, וזה לפחות מעט חשוד. אפילו אנשים שהביעו חוסר שביעות רצון ממצבם הרפואי עדיין היו בחלק החיובי של הערכת החיים הכללית שלהם בסקרי הערכה.
כמעט בכל מדינה העניים הם מאושרים בערך כמו העשירים. גם רמת החינוך לא עושה הבדל. כלומר לפרמטרים שהגיוני שיהיו חשובים ומשפיעים יש השפעה שולית יחסית וזה מעיד על בעיה מובנת עם הערכות עצמיות.

עוד מאפיין פסיכולוגי חשוב שבנטאר מציין בתור כזה שמתעתע את היכולת של אנשים לבצע הערכה מהימנה של איכות חייהם הוא כושר הסתגלות. כשהרווחה האובייקטיבית של אדם מדרדרת, בהתחלה יש חוסר שביעות רצון סובייקטיבי. אולם, יש לאנשים נטייה להסתגל למצב החדש ולהתאים את מערכת הציפיות שלהם בהתאם למצב החדש. כלומר אפילו אם המצב הוא אובייקטיבית גרוע או לפחות גרוע יותר ממה שהיה, סובייקטיבית הוא לא נתפס גרוע כפי שהוא באמת כי אנשים מסתגלים למצבים גרועים.

עוד אפקט חשוב לעניין זה הוא השוואה לאחרים. נטייה זו גורמת לאנשים לבחון את חייהם לא לפי איך שהם באמת אלא לפי איך הולך לאחרים. אם בהשוואה לאחרים החיים שלי בסדר אז אני חושב שהחיים שלי בסדר למרות שהם יכולים להיות גרועים מאד בפני עצמם. במילים אחרות, אם החיים של אנשים קשים, כואבים, מעייפים, סתמיים, ומתסכלים, אבל מבחינתם פחות מאשר חייהם של אחרים סביבם, אז הם תופסים אותם כטובים יותר מאשר הם באמת.
כמובן שגם אם זה נכון שהחיים של מישהו טובים יותר מאשר של כל מי שסביב, הם עדיין יכולים להיות גרועים מאד.

יש היגיון אבלוציוני מאחורי מנגנונים אלו והוא שימור ביולוגי. הם מסייעים לרבייה ולמניעת התאבדויות. למעשה יש הטייה ביולוגית נגד פסימיזם כי אלו נוטים יותר להתאבד ופחות להתרבות ולכן באופן כללי, תכונה זו פחות מופצת.

בנטאר טוען עוד באותו הקשר שאנשים נוטים להתעלם מכמה החיים מאופיינים בחוויות שליליות. והוא לא מדבר על דברים דרמטים בהכרח, אלא דוקא על חוויות שליליות יומיומות, כמו חוסר נוחות פיזית, רעב, צמא, עייפות, פעילות מעיים, לחץ, אי נוחות טרמית, כמעט תמיד משהו קצת כואב, משהו מגרד וכ”ו. עבור רבים, חלק מחוסר הנוחות הזה הוא כרוני. ועבור רבים אחרים זה סתם משהו שהם פשוט חווים כל יום הרבה פעמים. היומיום של אנשים מאופיין בזה במידה רבה מאד. רק מפני שככה זה אצל כולם וכי כולם כל כך רגילים לזה ומגיל כל כך צעיר, העובדה שהחיים של כולם מלווים בכל כך הרבה אי נוחות עוברת מתחת לרדאר.
ולכל אי הנוחות היומיומית צריך להוסיף ארועים פחות שגרתיים אם כי שכיחים כמו כאבים חמורים, סבל, תסכולים, כאבי ראש, אלרגיות, צינונים, רוגז, כאבים מנטליים, בחילות, מחלות, דכאון, עצב, שעמום, בושה, אשמה, בדידות, בעיות דימוי גוף, יגון וכ”ו.

בנטאר טוען שבניגוד למה שאנשים חושבים, יש הרבה יותר תסכול מאשר שיש סיפוק. כלומר יש הרבה יותר צרכים ותשוקות לא ממומשות מאשר שיש כאלו הבאות על סיפוקן.
רוב הסיפוק הוא סיפוק יצרים. אם אין יצרים אין צורך לספק אותם. לו כל היצרים והתשוקות היו מסופקים מייד ובאופן מושלם מילא, אבל הרוב לא מסופקים בכלל וכולם לא באופן מושלם ובטח לא באופן מיידי. רוב האנשים בלתי מסופקים רוב הזמן טוען בנטאר. לכל סיפוק קודמת תשוקה ותשוקה לא מסופקת היא חוויה שלילית. כל סיפוק תשוקה מתחיל בתסכול עד שהיא ממולאת. תיאורטית סיפוק יכול להגיע מהר אבל בפועל הוא לא. וכשהסיפוק מגיע הוא בדרך כלל בן חלוף. ולא רק שלא מקבלים את כל מה שרוצים, גם סובלים מזה שמפחדים לאבד את מה שכבר יש.

שופנהאור טוען שהחיים הם מצב קבוע של תשוקה או רצון, כלומר מצב תמידי של חוסר שביעות רצון, מאחר וסיפוק מייד מביא למצב של רצון חדש ושוב חוסר סיפוק. אבל בנטאר טוען שאפילו לא צריך להרחיק עד לשופנהאור מפני שמספיק להבין שצריך להתאמץ כל הזמן על מנת לספק צרכים ותשוקות, בעוד שאלו מגיעים מייד ובאופן טבעי. צריך לעבוד כל החיים על מנת שאפשר יהיה לאכול לשתות ולספק לעצמינו קורת גג שתגן עלינו מקור וחום, אבל תחושות לא נעימות של רעב, צמא, חום וקור באים באופן טבעי ובלי שום מאמץ. צריך לעבוד על מנת לא לסבול ואילו הסבל בא בטבעיות ובקלות. אנחנו צריכים לעשות דברים על מנת לחוות חוויות חיוביות, אלו לא באות לנו באופן טבעי מעצמן. סבל כן. וזו עדות חזקה נגד הטענה שהחיים טובים בפני עצמם.

אם כן, איכות החיים של אנשים הרבה יותר גרועה ממה שהם נוטים לחשוב, והפסיכולוגיה שלהם היא המאפשרת להם לחשוב שהחיים שלהם טובים יותר מאשר הם באמת. באמצעות תמונה מדוייקת יותר של איכות החיים של בני אדם, טוען בנטאר, נהיה בעמדת פתיחה טובה יותר לשפוט האם להביא ילד לעולם זה מגונה מוסרית בהתחשב בכך שלהתחיל חיים של מישהו זו פעולה שבהגדרה לעולם לא יכולה להיות על מנת להטיב עימו. ומבחינתו, בהתחשב בכך שהחיים מלאים בפגיעות, כפי שהחיים של בני אדם מאופיינים, זה בהחלט מגונה.

האפקטים הפסיכולוגים האלו גורמים לאנשים לחשוב שמהם ומהילדים הפוטנציאליים שלהם כל הפגיעות האלו יחסכו. ויש אולי מעטים שאכן לא חווים את כל הסבל הזה, אבל אלו הם מיעוט בר מזל שאינו מעיד על הכלל. ממעטים נמנע לחוות סבל משמעותי, וכולם בלי יוצא מן הכלל יחוו לפחות משהו מרשימת הפגיעות שהוא מציין.
בנטאר טוען שאפילו אם יש חיים מהם הסבל הזה באמת נחסך, והחיים האלו טובים יותר מאשר הוא טוען, אלו מקרים די נדירים. זה כל כך נדיר שעל כל חיים כאלו יש המון חיים גרועים.
יש כאלו שיודעים שהילדים שלהם יהיו מבין חסרי המזל, אבל אף אחד לא יודע שהילדים שלהם יהיו מקרב ברי המזל. לכן בנטאר מדמה רבייה לרולטה רוסית שכן סבל עצום עלול להגרם לכל אדם שנוצר. אפילו האנשים הכי פריוילגים יכולים לייצר אדם שיסבול מאד מחייו למשל אם יאנס, יותקף בברוטאליות, או ירצח.

הוא מסכם את הפרק בטענה שבהתחשב בכך שאין לקיום יתרונות ממשיים על פני לא להתקיים עבור אלו שנוצרים, קשה לראות איך הסיכון המשמעותי של פגיעה רצינית יכול להיות מוצדק. אם ניקח בחשבון לא רק פגיעות חמורות באופן יוצא מן הכלל שכל אחד יכול לעבור, אלא גם פגיעות יומיומיות שהם שגרה בחיים האנושיים, אז נמצא שעדיין המצב גרוע יותר, גם עבור האופטימיים. כך שלמעשה מבחינתו אנשים שבוחרים להתרבות משחקים רולטה רוסית עם אקדח טעון לגמרי ומכוון כמובן, לא לכיוון ראשם שלהם, אלא לכיוון ראשם של הצאצאים העתידיים שלהם.

ביקורות נפוצות

אם כן, כפי שניתן לראות על פי טענותיו בפרק השלישי, בניגוד לביקורות מסויימות על כך שהטענות של בנטאר “קליניות” מידי (בהתייחס לטיעון האסימטריה בעיקר), המניע שלו איננו מניעת כל חוויה שלילית שמישהו יכול לחוות אם יתקיים. בנטאר איננו מתמטיקאי או סטטיסטיקאי, אלא אתיקן, הוא מוטרד מכך שהקיום מלווה בדרך כלל בהרבה סבל, לא בכמה חוויות שליליות שוליות. זה הסבל הזה שהוא מבקש למנוע, ולטענתו אין לכך מחיר מאחר ומי שלא קיים לא נפגע מכך שלא התקיים.

כאמור, מתנגדים רבים טוענים שזה לא הגיוני שלא להתקיים יכול להיות טוב למישהו שמעולם לא היה קיים, שהרי משהו יכול להיות טוב או רע רק למי שקיים. לכך בנטאר משיב שכמובן שאם מישהו מעולם לא נוצר אין מישהו ממשי שמרוויח מכך. אולם, אנחנו עדין יכולים לומר שזה עדיף עבור מישהו שהוא לא נוצר, בתנאי שאנחנו מבינים שהטענה הזו היא צורת ביטוי נוחה עבור רעיון מורכב יותר. והרעיון המורכב יותר הוא כזה: אנחנו משווים שני עולמות – אחד בו מישהו קיים ואחר בו הוא אינו קיים. דרך אחת באמצעותה אנחנו יכולים לשפוט איזה עולם עדיף, היא בהתייחסות לאינטרסים של האדם הקיים בעולם אחד (ורק אחד) מתוך שני העולמות האפשריים האלו. כמובן שהאינטרסים האלו קיימים רק בעולם אחד והוא זה בו האדם קיים, אבל זה לא אומר שנמנע מאיתנו לשפוט את הערך של העולם האפשרי האחר, ולעשות זאת בהתייחס לאינטרסים של האדם בעולם בו הוא כן קיים. לכן, אנחנו יכולים לטעון אודות מישהו קיים שעדיף היה לו לא להיות קיים. אם מישהו לא קיים, אנחנו יכולים לטעון שלו היה קיים, זה היה יותר טוב עבורו אם הוא לא היה קיים. בכל מקרה אנחנו טוענים משהו אודות מישהו קיים באחד מהעולמות האפשריים.

אולם ככל הנראה ההתנגדות הנפוצה ביותר נגד בנטאר היא שאם החיובי עולה על השלילי אז החיים הם ראויים ואם לא אז לא. מעבר להסברים שבנטאר מספק על מנת להבהיר שהטיעון הזה לא רק שגוי, הוא גם לא משקף את מה שבאמת אנשים חושבים שהרי אחרת הם היו בעד רבייה בכל הזדמנות כל עוד הם היו בטוחים שמי שיווצר יהנה יותר מאשר יסבול, הם היו חושבים שיש לנו חובה מוסרית ליצור אנשים מאושרים, הם היו מצטערים שמאדים לא מאוכלס אם אכלוסו היה ברובו חיובי, וזה היה הגיוני מבחינתם להצטער עבור מישהו שלא נוצר כי הוא יכל לחוות הנאות. אם נלך עם הרעיון הזה בעצם הוא מציע חובת בדיקה, כלומר שתמיד צריך ליצור אנשים חדשים ואז אם נגלה שהם סובלים יותר מאשר הם נהנים אז יתברר שטעינו. זה כמובן פתרון מאד אכזרי. זה לדון אנשים לחיים של סבל רק כדי לדעת בדיעבד שלא היינו צריכים ליצור אותם. לעומת זאת, אם נמנע מליצור את כולם, אלו שיחיו חיים של סבל אלמלא נמנעו לא יסבלו, ואלו שהיו חיים שהם טובים יותר מאשר גרועים, לא יחסרו דבר, לא יחמיצו דבר, ולא יסבלו מכלום. לכן גם אם נסכים עם הטענה הנגדית לבנטאר שטוענת שזה לא נכון שתמיד עדיף לא להיווצר אלא זה תלוי באם ההנאות גברו על הכאבים, אם כן אז החיים ראויים ואם לא אז לא; עדיין המסקנה המוסרית צריכה להיות לא להתרבות כי אף פעם אין לנו אפשרות לדעת מה יעלה בגורל מי שנוצר. לא צריך לחשוב כמו בנטאר שתמיד עדיף לא להיווצר גם אם הטוב יעלה על הרע, אלא מספיק להבין שזו אפשרות, ושזו אפשרות שמתחדשת בכל מקרה של יצירת אדם כי אף פעם אין אפשרות לנבא איזה מקרה של יצירת אדם ייצור אדם שמבחינתו חייו ראויים, בכדי להסיק שכל המקרים של יצירת חיים אינם ראויים. אם לא כל יצירת חיים אלא רק יצירת חיים בלתי ראויים היא פסולה מוסרית, אבל כל יצירת חיים עלולה ליצור חיים בלתי ראויים, ואף המנעות מיצירת חיים לא פוגעת באף אחד שלא נוצר, ברור שלא צריך ליצור אף אחד אף פעם.
לא צריך להסכים עם בנטאר שתמיד עדיף לא להיווצר, מספיק לקבל את הנחת היסוד שלו שאף אחד לא יפגע מהנאות שלא יחווה אם לעולם לא יתקיים, על מנת להבין שצריך להתנגד לרבייה באופן כללי ועקרוני כי זה פותח את הפתח לא רק ליצירת אנשים שעדיף היה להם לא להיווצר מכיוון שברמה העקרונית לקיום אין שום יתרון על פני אי-קיום, אלא מפני שזה פותח את הפתח גם ליצירת אנשים שברמה הקונקרטית קיומם הספיציפי הוא חיים אומללים ובלתי ראויים.

מבקרים אחרים טוענים שהטיעונים שלו מאד לא אינטואטיבים. ולכך הוא משיב שבאופן כללי צריך מאד לחשוד באינטואציות מאחר והרבה פעמים הן פשוט ביטוי של דעות קדומות לא מבוססות. במקרה של רבייה, הוא תוהה למה שנחשוב שזה מקובל לגרום כ”כ הרבה סבל למישהו כשללהמנע מכך אין שום מחיר עבור אותו מישהו? במילים אחרות, כמה אמינה היא אינטואיציה אם היא מתירה גרימת פגיעות גדולות שיכלו להמנע בקלות בלי שום מחיר למי שנפגע? אינטואיציה שכזו לא היתה מקבלת כזה כבוד בשום הקשר אחר. למה שנחשוב שיש לה כזה כח רק בהקשרים של רבייה?

מול מבקרים באופן כללי, בנטאר טוען שגם אם הטיעון שלו שגוי וזה לא פסול ליצור אנשים, זה לכל הפחות עדיף. אמנם זו אפשרות שאנשים פוטנציאליים לא יתחרטו על כך שהם נוצרו אם יווצרו, הם בטח לא יתחרטו על כך שהם לא נוצרו אם הם לא יווצרו. ומכיוון שזה לא באינטרס שלהם להיווצר לפני שזה קרה, דרך פעולה עדיפה מוסרית היא להבטיח שהם לא יווצרו.
הוא מציע שעקרון הזהירות עובד כאן באופן מאד הולם. זאת מאחר ואף אחד לא סובל מהנחה מוטעת לגבי העדפה לא להיווצר (גם אם זה לא נכון שמישהו היה מעדיף לא להיווצר אף אחד לא נפגע מכך שלא נוצר), אבל יהיה מי שיסבול מהנחה מוטעית לגבי העדפה כן להיווצר (אם זה לא נכון שמישהו היה מעדיף להיווצר יש בהחלט מי שנפגע מכך שנוצר). על מנת להמחיש טענה זו באופן קונקרטי יותר, בנטאר מציע לדמיין מישהו שמניח שעובר יתפתח להיות אדם שיהיה שמח להיות קיים, ולכן מחליט להמשיך את ההיריון. אם ההנחה הזו היתה שגויה, והעובר יתפתח להיות אדם שלא מרוצה מכך שנוצר, אז יצרנו מישהו שסובל. אבל אם מישהו מניח את ההנחה ההפוכה, כלומר שהעובר יתפתח להיות אדם שלא מרוצה מכך שנוצר, ולכן מחליט להפסיק את ההיריון, אם ההנחה הזו היתה שגויה, והעובר הזה היה מתפתח להיות אדם ששמח שנוצר, לא יהיה מישהו שיסבול מההנחה המוטעית הזו.

ככל הנראה בעיקר בשל חלוציותו, משנתו הסדורה, ומעט החלופות, בנטאר הוא ההוגה המזוהה ביותר עם אנטי-נטליזם וללא שום פרופורציות. מבחינת רבים, בטח בעולם האקדמי, יש ממש זהות בין אנטי-נטליזם לבין טענותיו של בנטאר. לכן מבקרי אנטי-נטליזם מתרכזים בעיקר בטענות של בנטאר, ובעיקר באסימטריה. אבל יש טענות אנטי-נטליסטיות רבות נוספות, ולמעשה אנטי-נטליסטים רבים לא מסכימים עם טיעון האסימטריה.
אחד הקשיים הבולטים הוא כאמור לקבל את הטענה שמניעת כאב זה טוב גם אם אין מישהו שנהנה מהטוב הזה. אולם רבים מוכנים לקבל את הטענה הזו מאחר והם מקבלים את ההסברים של בנטאר שהכוונה איננה לכך שזה טוב עבור מישהו לא קיים שנמנעו ממנו כאבים אשר היו חווה לו היה קיים (שהרי מי שלא קיים לא חווה דבר) אלא שהכוונה היא לכך שזה טוב שמישהו לא חווה חוויות שליליות שהיה חווה לו היה קיים, אבל מתקשים להבין למה אותו היגיון לא פועל על הנאות באי-קיום. כלומר, אם מניעת כאב זה טוב גם אם אין מישהו שחווה את מניעת הכאב בגלל שלו היה קיים אז הכאב שהיה חווה היה רע ולכן המניעה של הכאב הזה היא טובה, הגיוני מבחינתם לטעון שמניעת הנאות אמורה להיות בסטטוס של ‘רע’ ולא של ‘לא רע’ כפי שבנטאר טוען, מפני שלו מישהו היה קיים הוא היה נהנה מההנאות, והוא לא נפגע מכך שהוא לא נהנה מההנאות רק כל עוד הוא נשאר בחזקת ‘לא קיים’. אבל בנוגע לכאב בנטאר לא משאיר את הנפגע באי-קיום בידיעה שאז הוא מייחס חוויות למי שלא קיים, אלא טוען לגביו שזה טוב עבורו משום שלו היה קיים מניעת הכאב שהיה חווה היתה טובה. על אותו משקל אפשר לטעון שלו הנהנה היה קיים הוא היה נהנה מההנאות שבקיום ולכן מניעת ההנאות ממנו הן רע. זה יכול להיות מוגדר ‘לא רע’ רק מפני שבניסוח של בנטאר הוא תמיד נשאר לא קיים. הנפגע לעומת זאת הוא מי שיכול היה להיות קיים. במילים אחרות, זה לגמרי תקף לטעון משהו לגבי מצב בו מישהו יכול היה להיות קיים למרות שבפועל הוא לא, אבל מה שלא מסתדר למבקרים אלו הוא שלו המישהו הזה היה קיים הוא גם היה נהנה, ולכן הם מתקשים לראות את האסימטריה.

לכך בנטאר משיב שמקור השגיאה של הביקורת הזו טמון בכך שמסתכלים על הטיעון שלו בתור טענה לוגית ולא אקסיולוגית (תורת הערכים). ברור, טוען בנטאר, שמבחינה לוגית אפשר לטעון שאם סבל זה רע ולכן מניעתו זה טוב אז מכיוון שהנאות זה טוב מניעתן זה רע, אבל מבחינה אקסיולוגית אנחנו לא רוצים לומר זאת. ובפועל אנשים לא חושבים כך. אם אנשים היו חושבים שמניעת הנאות זה רע, הם לא היו יכולים לעמוד מאחורי 4 האסימטריות שהוא מציע כחיזוק לבסיסית שלו, ואותה עצמה כהסבר המשכנע היחידי ל-4 האסימטריות מאד מקובלות.
במילים אחרות, בנטאר טוען שלמהלך הלוגי הזה של לייחס ערך שלילי למניעת הנאות יש מחיר אקסיולוגי משמעותי ולא אינטואטיבי והוא שלא נוכל לטעון בזכות אף אחד מהאסימטריות האחרות.
לא נוכל לטעון שבעוד שיש חובה להמנע מליצור אנשים שיסבלו בחייהם, אין חובה ליצור אנשים שיהיו מאושרים אם מניעת הנאות זה רע, וכן יש חובה ליצור אנשים מאושרים.
לא נוכל לטעון שבעוד שזה לא יהיה מוזר להסביר המנעות מיצירת אדם כדי להמנע מפגיעה באותו אדם, זה כן יהיה מוזר לתת כהסבר ליצירת אדם שהאדם הנוצר ירוויח מכך, מאחר ואם מניעת הנאות זה רע, זה לא רק לא מוזר לתת את זה כהסבר, אמור להיות לאנשים תמריץ מוסרי ליצור כמה שיותר אנשים.
לא נוכל לטעון שבעוד שחרטה על ההחלטה ליצור אנשים יכולה להיות לטובת האדם שנוצר, ההחלטה לא ליצור אנשים לא יכולה להיות לטובת מי שלא נוצר, אם מניעת הנאות זה רע. ואנחנו כן אמורים לקונן על ההחלטה שלנו לא ליצור מישהו כי העדר הנאות זה רע.
ולא נוכל לטעון שזה הגיוני להיות עצובים כשאנחנו שומעים על סבל במקום רחוק, אבל לא הגיוני להיות עצובים כשאנחנו שומעים על איזשהו מקום בלית מאוכלס, אם מניעת הנאות זה רע. ואנחנו כן צריכים לקונן על כל היצורים הפוטנציאליים שיכלו להנות מהחיים על מאדים. אם מניעת הנאות זה רע, אנחנו אמורים להצטער על כל סבל אבל גם על כל העדר הנאה, גם של אלו שיכלו להיות קיימים.
ורובם הגדול של האנשים לא חושבים אף אחד מהדברים האלו.

בכל אופן, על מנת לחמוק מבעיה שחלק טוענים שקיימת עם (3), או עם הבעיה שאחרים טוענים שקיימת עם הפער ביחס בין (3) ל-(4), אפשר להסתכל על האסימטריה של בנטאר לא מכיוון של מה עדיף יהיה למי שטרם קיים, אלא מכיוון חובות מוסריות של אנשים קיימים בנוגע לרבייה על בסיס האסימטריה של כאב והנאה.
מאחר ואין פגיעה או סיכון באי יצירה של אדם, ומאחר ואין חובה ליצור אנשים מאושרים אבל יש חובה לא ליצור אנשים אומללים, ברור שעדיף לא ליצור אנשים בכלל שהרי להמנע מיצירה של אדם איננה פגיעה בין אם יהיה מאושר ובין אם יהיה אומלל, ויצירה של אדם איננה חובה במקרה שיהיה מאושר אבל מניעה היא כן חובה במקרה שיהיה אומלל. מאחר ואנחנו לא יודעים מראש אם אדם שנוצר יהיה אומלל או מאושר, עלינו להמנע מליצור אנשים.
אם אנשים יחליטו לא ליצור אדם, גם אם זה היה מאושר לו היה נוצר, הם לא הפרו או מילאו שום חובה מוסרית. אם אנשים החליטו ליצור אדם שהתברר שהיה מאושר, הם לא הפרו או מילאו חובה מוסרית כלשהי (אם נתעלם לצורך העניין מטיעונים אנטי-נטליסטים אחרים). אם אנשים החליטו לא לייצר אדם שצפוי להיות אומלל הם מילאו חובה מוסרית. ואם הם החליטו כן לייצר אדם שצפוי להיות אומלל הם הפרו חובה מוסרית. לכן ברור שמבחינת חובות מוסריות לאנשים אסור להתרבות כי אין להם דרך לדעת האם האדם שהם ייצרו יהיה אומלל ואז הם יפרו חובה מוסרית. לעומת זאת, אם הם ימנעו מיצירת אדם אולי הם ימלאו חובה מוסרית, ובטוח שהם לא יפרו אחת.

וכמובן שאפשר להכריע מוסרית האם רבייה זה טוב או רע בדרכים אחרות לחלוטין. בנפרד לגמרי מטענותיו של בנטאר, אפשר ראוי וצריך לשפוט רבייה כמעשה בלתי מוסרי למשל מפני שזה בלתי מוסרי לפגוע במישהו אחר ללא הסכמה, מפני שזה בלתי מוסרי לכפות על מישהו אחר משהו בלי שהוא ביקש, רצה, הזדקק לו, או שזה היה באינטרס שלו, מפני שזה בלתי מוסרי לשים מישהו בסיכון לפגיעות חמורות, מפני שזה בלתי מוסרי ליצור מישהו כי יוצריו רוצים בכך אבל לנוצר עצמו אין שום רצון שזה יקרה מאחר ולמי שלא קיים אין עדיין רצונות, מפני שזה בלתי מוסרי ליצור מישהו בלי מטרה מוגדרת מראש אלא לצפות מאותו מישהו למצוא לעצמו בעצמו מטרה בחיים, מפני שזה בלתי מוסרי ליצור מישהו בעולם כל כך בלתי מוסרי, לא צודק, לא הוגן, שרירותי וחסר היגיון, מפני שזה בלתי מוסרי לכפות על מישהו להיות מישהו שלא הוא בחר אלא שמטענו הגנטי, סביבתו הרחמית, התנהגות אימו הביולגית, סביבת מחייתו, הוריו, משפחות המורחבת, תרבותו, חברתו, וכן הלאה עיצבו, או מפני שזה בלתי מוסרי ליצור מישהו שבהכרח יפגע בהרבה מאד יצורים אחרים רק על מנת לקיים את עצמו באופן הבסיסי ביותר (ושבפועל קרוב לודאי שיפגע באינספור יצורים באינספור דרכים רק כי ככה נהוג, מתחשק לו, או מה שלא יהיה). כלומר, רבייה היא מעשה פסול מוסרית בלי קשר להאם זה יתברר בדיעבד כעדיף או לא למי שנוצר.

בכל אופן, גם אם אתם לא מסכימים לגמרי או לגמרי לא מסכימים עם טענת האסימטריה של בנטאר או עם טענת איכות החיים של בנטאר, אי אפשר להתווכח עם תרומתו הכבירה להעלאת הנושא למודעות. לרעינות בדבר התנגדות לרבייה יש היסטוריה עתיקה, אבל בנטאר היה הראשון לנסח טיעון מוסדר, מובהק, קוהרנטי, ובלתי תלוי בגורמים אחרים נגד רבייה. הטיעון של בנטאר, שוב, גם אם אתם מוצאים בו פגמים, איננו אמירת אגב, לא הערת שוליים, ולא דוגמה לטיעון מוסרי אחר, או משחק מחשבה, אלא טיעון שלם ופרטיקולרי נגד רבייה, המלווה בהצדקות רציונליות מוסריות.
שם עיקר כוחו, וכח זה ניכר מאד גם בעולם האקדמי שכן אקדמאיים רבים מתפלספים עם הטענות שלו מ-2006 ועד היום, במסגרת מאמרים אקדמאיים המגיבים לטענותיו, טענות נגד בספרים על נושאים אתיים, כנסים אקדמאיים, דיונים ברשת וכ”ו. בנטאר עשה לאנטי-נטליזם מה שסינגר עשה לזכויות בעלי חיים. הוא לא המציא את הנושא ואחרים כתבו דברים לא פחות חשובים ומאירי עיניים, אבל כמו סינגר, הוא ניסח עבור אנשים רבים את מה שהם חשו טרם קראו אותו, או גרם לאנשים להבין את מה שהם הרגישו אבל לא הצליחו ללכוד לכדי טיעון אחד בהיר וחד. יש אנטי-נטליסטים רבים שמסכימים עם בנטאר, אבל גם אלו שלא, צריכים לראות בו פורץ דרך חשוב מאין כמותו.