בעוד שטיעון ההסכמה מתמקד בכך שרבייה היא חשיפת האדם הנוצר לפגיעות אותן יחווה במהלך חייו, אשר רבות מהן פוטנציאליות ורבות ודאיות, ללא הסכמה מראש מצד אותו אדם, חשוב בעינינו לשים דגש גדול גם על עצם הרעיון של ליצור מישהו, כלומר לקבל עבור מישהו אחר את ההחלטה הגורלית ביותר בחייו, את עובדת קיומו, ללא הסכמתו.
רובם הגדול של האנשים מקבלים את המצב הזה כמובן מאליו למרות שיש בו משהו מטורף. למרות שהחברה האנושית לכאורה שמה דגש גדול מאד על הפרט ועל חופש הבחירה שלו, היא לגמרי נאלמת דום אל מול זה שלמרות שאין החלטה גורלית עבור הפרט יותר מאשר עצם יצירתו, למרות שאין דבר מכריע יותר בחייו של אדם מאשר עצם קיומו, זו איננו ניתנת לבחירתו. וגרוע מכך, האדם הנוצר לא נותן את הסכמתו לא רק לעצם קיומו, אלא גם לכל אחד ואחד מתנאי היווצרתו לרבות המטען הגנטי שלו, ההורים שלו, הסביבה המיידית שלו, החוויות הראשוניות המעצבות שלו, הסביבה הרחמית, הגירויים הראשונים עוד בזמן ההיריון, וגם אלו הנחווים שנים אח”כ, התקופה בה נולד, החברה בה נולד, התרבות שלו, המוצא שלו, המגדר שלה, נטייה מינית, מאפיינים פיזיים, מאפיינים נפשיים, ועוד גורמים רבים נוספים, שאף אחד מהם אינו נתון לבחירה של אף אדם שנוצר. כל הגורמים האלו הם הגורמים המכריעים של עיצוב חייו ואישיותו של האדם הנוצר, ואף אחד מהם לא נבחר על יחד האדם הנוצר. יתרה מכך, השפעתם המעצבת והמכרעת של גורמים לא נבחרים אלו, לא באמת ניתנת להשפעה על ידי האדם שנוצר כתוצאה מהן. כך שלמעשה לכל אחד ואחד מהגורמים המכריעים ביותר בעיצובו של אדם, גורמים שישפיעו השפעה מכרעת על חייו של כל אדם, אין לאדם הנוצר עצמו שום בחירה או השפעה ולא ניתנת לאף אחד מהגורמים האלו שום הסכמה מראש על ידי שום אדם שעוצב על ידן.
רבייה היא כפייה מפני שאנשים נוצרים במקום מסויים, גיאוגרפית, חברתית ותרבותית אשר לכולם השפעה מכרעת על עיצובם ובכל זאת לא הם בוחרים אותה.
רבייה היא כפייה מפני שאנשים נוצרים בנקודת זמן מסויימת לה השפעה מכרעת על עיצובם ובכל זאת לא הם בוחרים אותה.
רבייה היא כפייה מפני שאנשים נוצרים ללא שום יכולת לקיים את עצמם לבדם, ולא הם בחרו תלות מוחלטת זו. לתלות זו יש עוד השפעה ממקמת מכרעת והיא שהם תלויים באנשים מסויימים באופן מכריע, ומתוקף כך לאנשים האלו איתם הם מפתחים קשר עמוק ומעצב באופן דרמטי יש השפעה מכרעת על עיצובם, ובכל זאת לא הם בוחרים את האנשים האלו.
רבייה היא כפייה מפני שאנשים נוצרים לתוך סדר חברתי מסויים לרבות חלוקה גזעית, חלוקה לאומית, אפליה מגדרית ואתנית, מעמדות חברתיים וכלכליים, מורשת היסטורית ותרבותית וכ”ו, שהם לא בחרו ולא עיצבו בשום צורה ובכל זאת כל אלו בהחלט יעצבו אותם ובצורות רבות.
רבייה היא כפייה מפני שאנשים נוצרים עם מטען גנטי מסויים לו השפעה מכרעת על עיצובם ובכל זאת לא הם בוחרים אותו.
רבייה היא כפייה מפני שאנשים נוצרים עם גוף מסויים, מגדר מסוים, נטייה מינית מסויימת, תכונות פיזיות מסויימות, ונטיות אישיותיות מסויימות אשר לכלום השפעה מכרעת על עיצובם ובכל זאת לא הם בוחרים אותם.
זה כמובן מעבר לעניין שבעייתי מאד ברמה העקרונית, משום שברמה המעשית לחלוטין אנשים תקועים במצבים אליהם נקלעו ולא בחרו או הסכימו לשום דבר לגביהם. מהורים מתעללים, מחלות גנטיות מורכבות, סביבה אלימה ועוינת, סיבוכים בלידה בשל רשלנות רפואית, התנהלות לקויה של ההורים שהשפיעה על הסביבה הרחמית וכתוצאה מכך על היילוד, נטיות אישיותיות מאד לא רצויות, חברה מפלה על רקע אליו אותו אדם משתייך וכ”ו.
רוב האנשים לא מרוצים לפחות מכמה דברים הקשורים בנסיבות חייהם, אבל אין להם ברירה אלא לחיות איתם. מאד קשה אם בכלל אפשרי לשנות אופי, וכל מי שיש לו תכונה אופי שהוא לא אוהב בעצמו תקוע איתה. וזה נכון לגבי כל אספקט משמעותי אחר בחיים.
הרבה מאד אנשים היו רוצים להיות שונים ממה שהם, או לפחות שמשהו יסודי לגביהם יהיה שונה ממה שהוא ושההשפעות שלו ינוטרלו, אבל אין זה בכוחם. במובנים רבים מאד אנשים בעצם כלואים עם עצמם שזה תוצר של נסיבות חייהם שלא הם בחרו עבור עצמם אלא אלו נבחרו עבורם. ולא צריך לדמיין אנשים אומללים או מדוכאים בהכרח, כל מי שלא מרוצה ממשהו אצלו או בחייו, לא יכול באמת לקחת על זה אחראיות ולשנות את זה מהיסוד, בטח לא בלי מחירים, כי דברים כל כך משוקעים, משלב כל כך מוקדם ראשוני קריטי ומעצב, קשה מאד אם בכלל לשנות. אולי ניתן להשכיב שכבות כיסוי אפקטיביות אבל לא בטוח שזה באמת ימנע מאותם גורמים לבצבץ מתחת לפני השטח או לעצב באיזשהו אופן את השכבות שמעל.
זו בעיה בפני עצמה שמאמללת המון אנשים גם בגלל התכונה או המצב הבלתי רצויים, גם בגלל התסכול והשנאה העצמית המלווים בדרך כלל בכשלון להתמודד עם המצב או התכונה הבלתי רצויים. וזו בעיה באופן יותר כללי ונרחב מאחר וזה מצב מאד לא הוגן. במובן הזה רבייה כופה מצב לא הוגן על אנשים ברמה הפרטית והיא משכפלת מצב לא הוגן באופן כללי בו על אנשים נכפה להתמודד עם בעיות שהם לא בחרו או יצרו בשום צורה אלא אם כבר יצרו אותם.
אף אחד לא בחר שום דבר מאף אחד ממאפייני הקיום שלו, ולכולם תפקיד מכריע בעיצוב קיומו של האדם, למעשה הם הם קיומו של האדם. אף אחד לא בחר את מטענו הגנטי, את סביבתו, משפחתו וכ”ו. וכולם נאלצים לחיות איתם ועם השפעתם. ולכן בעצם במובנים רבים נכפה על מי שנוצר להיות האדם שהוא.
הכל משפיע באופן קריטי ושום דבר לא נבחר או ניתנה הסכמה לגביו. לא רק שלא בחרנו בשמנו הפרטי או אם “לבוא לעולם”, גם לא בחרנו שום דבר לגבי עצמינו. וכשכבר כביכול נוכל, זה יהיה מאוחר מידי מפני שרוב הדברים כבר הוכרעו. כשאנשים כבר בוגרים מספיק על מנת לבקר את תנאי היווצרותם זה כבר מאוחר מידי. השפעתם של אלו כבר משוקעת מידי בהם כך שגם מבט ביקורתי עליהם הוא תוצר שלהם עצמם, וגם מאד קשה אם לא בלתי אפשרי לבטל את השפעתם רטרואקטיבית. לכן כל מה שנותר לעשות למי שלא מרוצה מ”החבילה” שקיבל, הוא להאבק בכדי לשנות דברים כל כך יסודיים ובסיסיים באישיותו ואופיו, דברים שהתעצבו על ידי גורמים מאד חזקים שלא ברור אם כלל ניתן לשנות רטרואקטיבית מאוחר יותר בחיים, וככל הנראה להיות מתוסכל פעמיים, פעם אחת מ”החבילה” עצמה ופעם שנייה מהכשלון לשנות אותה.
ברגע שאנחנו מייצרים מישהו אנחנו בהכרח ממקמים אותו במקום ותחת תנאים שלא הוא בחר. ולמקום ולתנאים האלו יש אפקט מכריע על עיצובו של האדם שנוצר. שוב, שלא מרצונו ושלא מבחירתו. התנאים אליהם אדם נולד מכריעים במידה רבה מי הוא יהיה ואלו חיים צפויים לו. אנחנו יודעים שלגירויים ברחם, מיקום בסדר המשפחתי (בכורים, סנדויץ בני זקונים וכו”) יש השפעה משמעותית בקביעת ערכים וגישה לחיים.
רבייה שמה אנשים במקום שמהרגע הזה אין להם ברירה אלא להתסגל ולהסתדר איתו. המקום הזה מכתיב את האופי של אנשים, את האופק שלהם מבחינת מי שהם יכולים להיות ומה שהם יכולים לעשות בחיים, האמונות והערכים שלהם וכ”ו.
אנחנו מעדיפים להסתכל על עצמינו כאל יצורים חופשיים לחלוטין להחליט עבור עצמינו מי אנחנו, מה אנחנו עושים ולאן אנחנו הולכים, בעוד שבמידה מכרעת לחלוטין אנחנו תוצר של תנאי היווצרתו, כלומר של תנאים שלא בחרנו. במובן הזה כל הבחירות שלנו מבוססות על נסיבות שאת כולן לא בחרנו, ולכן נשאלת השאלה באיזו מידה הם שלנו? ובאיזו מידה בחרנו להיות מי שאנחנו?
אנשים הם הרבה יותר תוצר של מטענם הגנטי + הסביבה הרחמית שלהם + חוויות חייהם הראשוניות + ההורים שלהם + הסביבה המיידית שלהם + הסביבה הרחוקה שלהם (תקופה, חברה, מדינה, היסטוריה, תרבות וכ”ו) מאשר שהם ישויות חופשיות עצמאיות.
לא צריך להיות דטרמיניסט בכדי להבין שזה המצב. זה לא מחייב שבהכרח דברים מסויימים יקרו ו/או בסדר מסויים, אבל זה כן מחייב שדברים שמחוץ לגבולות שהוצבו לאנשים בגלל מגבלות אישיותיות ושאר יכולות אמונות וכ”ו לא יקרו. כלומר זה בהכרח מגביל את האופק החלומי והרצוני של אנשים. והעובדה שגם הרצון והחלומות של אנשים הם תוצר של נסיבות היווצרותם לא פותרת את הבעיה מעצמה מאחר ויש פער, אצל רובם ככולם של האנשים, בין מי שהם היו רוצים להיות ומה שהם היו רוצים שיקרה בחייהם, לבין מי שהם בפועל, מה שקורה בחייהם בפועל, ואפילו לבין מה שיכול מבחינתם לקרות בחייהם באופן ריאלי. והפער הזה מייצר המון המון תסכול. במילים אחרות, זה שלא רק אנשים והחיים שלהם מעוצבים במידה רבה על ידי נסיבות היווצרותם שלא הם בחרו, אלא גם הרצונות והחלומות שלהם הם תוצר של אותן נסיבות, עדיין מייצר פער בין החלומות והמציאות ואנשים עדיין קורבות של הפער הזה, בדרך כלל במשך כל חייהם.
רבייה היא לכפות על אחרים מציאות שלא נבחרה על ידם בשום צורה, שלא יהיה בכוחם לשנותה כי הם מוטמעים מאד עמוק ומאד חזק ומגיל אפס ולמעשה הכל נבנה עליהם, כולל הרצון אם ישנו לשנות משהו בחייהם. אנשים הם תוצר כפיהם של התנאים שיצרו אותם ולכן יכולים לבחון אותם רק מתוך המציאות הנתונה שהם יצרו ולעולם לא מחוץ לה. לעולם אדם בוחן את ערכיו ותפיסותיו רק באמצעות ערכיו ותפיסותיו ורק אחרי שאלו כבר הוטמעו בו. כלומר גם אופק הביקורת של אנשים הוא תוצר של תנאי היווצרותם ולכן מנטרל את היכולת לגבור על אותם תנאים שכן הביקורת היא של המציאות מתוך המציאות וזה לא משהו שבאמת אפשר לעשות. המקסימום האפשרי הוא למתוח את גבולות המציאות הנתונה אבל אך ורק בכלים ובמגבלות של אותה מציאות נתונה.
במובן היותר רדיקלי של כפייה, אפשר לומר שאף אחד אף פעם לא יהיה מה שהוא לא תוצר של תנאי היווצרתו. במובן הזה אין באמת דבר כזה אוטונומיה. וזה המובן העמוק יותר שהוא הבעיה הגדולה יותר.
אי אפשר שלא לכפות על מישהו מציאות מסויימת ואי אפשר שמישהו לא יתפתח להיות מישהו שלא בהתאם למציאות הזו. לידה היא כפיית מציאות מסויימת שהיא מצידה כפיית חיים מסויימים על מישהו.
רובם הגדול של האנשים מקבלים את המצב הזה כמובן מאליו למרות שיש בו משהו מטורף. למרות שהחברה האנושית לכאורה שמה דגש גדול מאד על הפרט ועל חופש הבחירה שלו, היא לגמרי נאלמת דום אל מול זה שלמרות שאין החלטה גורלית עבור הפרט יותר מאשר עצם יצירתו, למרות שאין דבר מכריע יותר בחייו של אדם מאשר תנאי היווצרתו לרבות המטען הגנטי שלו, ההורים שלו, הסביבה המיידית שלו בטח בשלבי העיצוב הראשונים, החוויות הראשוניות המעצבות, הסביבה הרחמית, הגירויים הראשונים עוד בזמן ההיריון, וגם אלו הנחווים שנים אח”כ, ועוד גורמים רבים נוספים, אינם נתונים לבחירה של אף אדם שנוצר וכמעט ולא ניתנים להשפעה על ידי אף אדם. למעשה לכל אחד ואחד מהגורמים המכריעים ביותר בעיצובו של אדם, גורמים שישפיעו השפעה מכרעת על חייו של כל אדם, אין לאדם הנוצר עצמו שום בחירה או השפעה ולא ניתנת לאף אחד מהגורמים האלו שום הסכמה.
יהיו שאולי יטענו שהקיום לא נכפה על אנשים מאחר והם תמיד יכולים להפסיק אותו. אבל זה לא נכון שאנשים תמיד יכולים להפסיק את הקיום שלהם וגם אם זה היה נכון, אנשים שבוחרים להפסיק את הקיום שלהם לא מבטלים את הקיום שלהם אלא מפסיקים את המשכותו של הקיום שלהם, ולכן הם לא מקזזים את אפקט הכפייה. גם לו היתה להם אפשרות בטוחה, נוחה, פשוטה וזמינה להפסיק את הקיום שלהם, ללא אינספור קשיים ומכשולים מובנים, הקיום שלהם עדיין נכפה עליהם. למעשה הטענה הזו רק מגדילה את אלמנט הכפייה שברבייה מאחר ומה שהיא בעצם מציעה לאנשים שלא מרוצים מהקיום שנכפה עליהם הוא להפסיק את קיומם בעצם, כלומר היא כופה עליהם להרוג את עצמם. ועבור אנשים להרוג את עצמם זו משימה סופר מסובכת ומורכבת פיזית, חוקית, חברתית ורגשית. זאת מאחר ומבחינה ביולוגית אנשים בנויים לשרוד ולכן המוות (או כאב או פגיעה חמורה במקרה בה הניסיון לא עובד כמתוכנן) מאד מרתיע, מבחינה חברתית זו אופציה הנחשבת תבוסתנית ופחדנית ולכן יש חשש ממה יחשבו עליהם, מבחינה חוקית זה כמובן אסור ולכן אמצעים פשוטים, בטוחים וזולים אינם זמינים לאנשים, ומבחינה רגשית הם קשורים לאנשים סביבם ולכן לא רוצים לפגוע בהם. כל אלו ועוד כופים על אנשים להיות כלואים באומללות שלהם. כך ש”הפתרון” של הפסקת קיום לא רק שאינו פותר את כפיית הקיום ונסיבות הקיום, הוא בעצם הצעה שהיא בעצמה עוד כפייה.
לא רק הטענה הידועה לשמצה שאם לא טוב לכם אתם תמיד יכולים להתאבד, או טענת ההסכמה כמובן, טענת הכפייה קשורה באדיקות להרבה טענות אחרות, למשל לטיעון ההימור אותו היא מאד מחזקת מאחר וברגע שאנחנו מודעים לכמה מכריעים הם תנאי הקיום הבסיסים לשארית חייו של מישהו אנחנו מבינות יותר לעומק כמה גדול הוא ההימור על חשבון מישהו אחר. תכונה גנטית לא טובה שיצא שדוקא היא זו שעלתה בגורל של מישהו ככל הנראה תשפיע עמוקות על חייו של מישהו ולמשך כל חייו. כנ”ל הסביבה אליה מישהו נולד, מפגשים ראשונים בשלבי התפתחות קרייטים, אינטרקציות ראשוניות וכ”ו. ההשפעה הכל כך עמוקה של כל דבר מחדדת את הרעיון של עד כמה יצירת אדם היא הימור.
ועוד הערה בהקשר של הימור, הרעיון של לשנות תכונה של מישהו קיים נניח באמצעות החדרת חומר שיודע לשנות גנים ספציפיים, נשמע לנו מחריד, זה מזין תסריטים של סרטי אימה ומד”ב. אז אמנם כשיוצרים מישהו אנחנו לא משנים תכונות של אדם קיים, אבל אנחנו בהחלט קובעים תכונות של מישהו, כך שגם אם זה לא אמור להיות רעיון מחריד באותה מידה, זה לכל הפחות צריך להיות רעיון מטריד מאד. אמנם כשאנחנו מייצרים מישהו אנחנו לא בוחרים תכונה ספציפית שבעניינו היא רצויה עבור מישהו אחר, מאחר ואנחנו לא יודעים אלו תכונות יהיו למי שיווצר, אבל זה לא מנטרל את הבעייתיות עם הרעיון מאחר ובמקרה של בחירת תכונות לפחות אנחנו יודעים מה ייצא, ואילו במקרה של יצירת אדם זה הימור מוחלט על תכונות של מישהו אחר. גם אם זה לא נעשה באותה ישירות, כלומר זה לא שההורים של מישהו בוחרים את תכונותיהם של ילדיהם כשהם יוצרים אותם, אנחנו בהחלט יכולים לומר שיצירת אדם היא בחירת המצב בו למישהו יהיו תכונות שלא הוא בחר. ואם תתעקשו ותטענו שאף אחד כולל ההורים לא בחר, עדיין המצב הוא שמישהו (כמעט בלי יוצא מן הכלל ההורים) בחר שלמישהו יהיו תכונות שאף אחד לא בחר כולל מי שיהיה בעליהן של אותן תכונות. במובן הזה אפשר לומר לכל הפחות, שמי שבוחר ליצור מישהו, בוחר עבורו שהוא יהיה הנשא של תכונות מסויימות שלא אותו מישהו בחר.
ואם כבר לא צריך להזדעזע מבחירת תכונה עבור ילד באמצעות סלקציה גנטית, אלא הרבה יותר מלא לבחור שום דבר ומה שיצא ייצא. כלומר יש לנו שני מצבים: הימור נטו, או בחירה חלקית לפחות של מספר תכונות רצויות, סביר להניח שמתוך הנחה שהן חיוביות, על ידי מי שיגדל את הילד. לכן אם כבר מה שצריך להטריד הוא המצב בו לא בוחרים מראש כלום באופן מכוון ונותנים למזל ולאקראיות את מלוא השליטה. אל תבינו לא נכון, זו לא הבעת תמיכה בסלקציה גנטית, אלא נאמר אך ורק על מנת להצביע על האבסורד שבבהלה המוסרית מסלקציה גנטית, למרות שהרעיון מאחוריה הוא לשפר את תנאי הפתיחה של מי שיווצר, לעומת הדממה המוחלטת דוקא לגבי הלוטו-חיים שהוא רבייה אקראית.
במקרה של יצירת אדם שאינו מרוצה מסט נסיבות חייו, המישהו הזה בכל זאת נאלץ להתמודד איתן כל חייו. בכל תסריט אחר אנחנו נחשוב שזה ממש לא הוגן שמישהו נאלץ לשאת כל החיים משהו שהוא לא אוהב ולא בחר בו. התשובה בדרך כלל תהיה משהו כמו “אין מה לעשות, החיים לא הוגנים” רק שזה שמשהו איננו הוגן, ובמקרה הזה איננו הכרחי, זו סיבה מצויינת לא לעשותו. בהחלט יש מה לעשות לגבי זה שהחיים אינם הוגנים, לא ליצור עוד כאלו.
לסיכום, רוב הדברים המכריעים לגבי אנשים נכפו עליהם. הם לא יכולים להסכים להם מראש וספק אם אי פעם יוכלו לשנותם אם ירצו בכך. לא רק עצם הקיום נפכה על כל מי שקיים, אלא גם אלמנטים רבים בקיום של כל אחד. חיים שמתחילים בכפייה ושמעורבים בהם כל כך הרבה גורמים כפויים ואפס הסכמה, לא צריכים להתחיל.