אחד הטיעונים האנטי-נטליסטיים הכי נפוצים ובסיסיים הוא שרבייה היא פסולה מוסרית כי לא ניתן לקבל מהאדם שנוצר את הסכמתו להיווצר, לא כל שכן כשהחיים בהכרח מלאים בפגיעות בלתי נמנעות ובעוד אינספור סיכונים למגוון עצום של פגיעות חמורות, אשר אליהן לא ניתן לקבל הסכמה מראש מפי האדם שנוצר.
בדרך ככל הטיעון מנוסח פחות או יותר כך:
פגיעה במישהו אחר היא מוצדקת מוסרית רק אם האדם הנפגע נתן לכך את הסכמתו המפורשת, או במקרים בהם הסכמה מפורשת איננה אפשרית אבל הפגיעה היא ללא ספק באינטרס של האדם הנפגע מאחר והמנעות מהפגיעה תגרום לפגיעה גדולה יותר באותו אדם. יש המוסיפים גם את המקרה של פגיעה ללא הסכמה לצורך ענישה בתור מקרה בו פגיעה היא מוצדקת.
מאחר ויצירת אנשים חושפת אותם לפגיעות ללא הסכמתם המפורשת, ומבלי שהפגיעות הללו תהיינה באינטרס של הנוצרים, למשל כי אחרת הפגיעה בהם תהיה גדולה יותר (שהרי לפני שמישהו קיים הוא לא יכול להפגע מכלום ואין לו שום אינטרסים), וזה בטח לא המקרה שהפגיעה היא עונש על עבירה כלשהי, רבייה איננה מוצדקת מוסרית.
אין מישהו שמוכרח להתקיים לפני שהתקיים, ואין מישהו שמילולית מוכרח ליצור מישהו. זה אף פעם לא הכרחי ליצור מישהו. אבל זה תמיד הכרחי שכשיוצרים מישהו חושפים אותו לפגיעות ובלי לקבל על כך הסכמה מראש. ואסור לגרום למישהו פגיעות ללא הסכמה מאותו אדם, בטח כשזה לא הכרחי.
החיים מלאים בתסכולים, כאבים, קשיים, אובדן, אכזבות, חרטות, סטרס, חרדות, פגיעות באחרים, ומוות. לאף אחד מהם אף אחד לא נתן את הסכמתו מראש. למרות זאת, ובניגוד לעמדה הליברלית הרווחת שאסור לנו לכפות על אחרים פגיעות או להעמיד אותם במצב של סיכון לפגיעות, אנשים יוצרים אנשים ובכך חושפים אותם לפגיעות האינהרנטיות של החיים בלי הסכמה. לשים מישהו במצב בו פגיעות מסויימות הן ודאיות ופגיעות נוספות אשר חלקן עלולות להיות חמורות במיוחד הן תמיד אפשרות, בלי הסכמה, זו הפרה של עמדה אתית מאד יסודית. וההפרה הזו מתקיימת בכל מקרה של רבייה, בלי קשר למה תהיה איכות חייהם של האנשים הנוצרים.
מאחר ויצירת אדם היא אף פעם לא ולא יכולה להיות פעולה שמונעת פגיעה גדולה יותר (מכיוון שלפני יצירתו של אדם אין מישהו שיכול להפגע ממשהו), היא לא יכולה להיות מוצדקת מוסרית מההיבט של הסכמה מראש.
המשמעות של טיעון ההסכמה איננה שאף פעם אסור לפעול ללא הסכמה. אבל המקרים היחידים בהם מותר לפעול ללא הסכמה הם כאלו בהם מטרת הפעולה היא למנוע פגיעה גדולה יותר באדם שמסיבה כלשהי לא יכול לתת את הסכמתו לביצוע הפעולה. למשל מקרים בהם אין מספיק זמן לבקש ולקבל הסכמה לפני שהנזק יגרם, כמו אדם שחוצה את הכביש מבלי לשים לב שרכב שמגיע לכיוונו במהירות והדרך היחידה למנוע את דריסתו היא לדחוף או למשוך אותו משם. למרות הסיכון שכתוצאה מפעולתנו נגרום לאדם אחר פגיעה כלשהי ללא הסכמה (אם כתוצאה מהדחיפה יפול על ידו וישבור אותה), פעולה זו היא מוצדקת מכיון שהיא נעשתה על מנת למנוע פגיעה גדולה יותר לאותו אדם (אם המכונית תפגע בו ותשבור עשרות עצמות מגופו). או מקרים בהם האדם לא במצב לתת הסכמה, לדוגמה אדם שאיבד את הכרתו אחרי שסלע עצום נפל על כף רגלו והדרך היחידה לחלצו היא לחתוך חלק מכף רגלו. שני המקרים הם פגיעה על מנת למנוע פגיעה גדולה יותר ללא הסכמה ולכן מוצדקים. לעומת זאת לא נצדיק פגיעה ללא הסכמה בשביל להטיב עם מישהו, למשל לגרום למישהו לאבד את הכרתו ולכפות עליו ניתוח פלסטי זה פסול מוסרית גם אם הניתוח מצליח והאדם מרוצה מהתוצאה. התעלמות מהסכמה היא מקובלת מוסרית רק כשלא ניתן לקבל אחת וכשהפעולה הנידונה תמנע פגיעה גדולה יותר.
הנחת העבודה הזו נשענת על הנחת עבודה מוסרית אחרת והיא שאין עלינו חובה מוסרית להטיב עם אנשים אבל יש עלינו חובה מוסרית לא לפגוע באנשים. אין עלינו חובה מוסרית לשמח אנשים בכל הזדמנות אבל יש עלינו חובה לא לפגוע באנשים ותמיד. אם למישהו היתה הזדמנות לשמח מישהו ללא ידיעתו והוא נמנע ממנה לא נחשוב שהוא ביצע עבירה מוסרית כלשהי או הפר כלל מוסרי. לעומת זאת כן נחשוב כך על מי שפגע במישהו, או אפילו נמנע מלמנוע ממישהו אחר להפגע ממשהו. לא רק שאנחנו לא תופסים באופן סימטרי פגיעות והנאות, אנחנו משוכנעים שיש פער גדול בחשיבות המוסרית של פגיעות מול הנאות. וזה נכון גם מבחינת היחס המוסרי שלנו, כלומר איך שאנחנו חושבים שראוי להתייחס לאחרים, וגם מבחינת העדפותינו האישיות. קשה להאמין שיש מישהו שהיה מוכן לעבור 5 דקות של העינוי הכי נוראי שאפשר לדמיין בתמורה לחמש דקות של העונג הכי גדול שאפשר לדמיין, או אפילו שעה ולמעשה אפילו הרבה יותר. הייתם מוכנים לסבול עינוי של שעה על מנת לחוות במשך יממה שלמה את הדבר שהכי מהנה אתכם? לא סביר להניח.
אנחנו לא נקבל התעלמות מאי הסכמה מראש בשום מצב אחר, אפילו אם מדובר רק על רכיב אחד. למשל גם אם נהיה לגמרי משוכנעים ששינוי אחד בתכונת אופי, מראהו, מקום מגוריו, זוגיותו, או מקום עבודתו של אדם יהיו בטובתו, גם אם אנחנו לא יודעים מהי עמדתו של האדם לגבי השינוי, זה יהיה פסול מוסרי לכפות על האדם הזה את השינוי הזה. נכון שלפעול בניגוד לרצונו של אדם זה לא כמו לפעול ללא רשות, אבל סביר להניח שהאינטואציה הראשונית שלנו תהיה שצריך לשאול אדם לפני שפועלים לגבי חייו גם אם זה לטובתו. ואם אי אפשר לשאול מאיזושהי סיבה, הנחת העבודה צריכה להיות שנמנעים מלפעול, לא שמתעלמים מכך שלא נתקבלה הסכמה.
יש הטוענים שהסכמה בכלל איננה עניין רלוונטי במקרה של יצירת אנשים שהרי כלל לא ניתן לקבל הסכמה מראש ממי שטרם נוצר. אבל זה שהסכמה מראש לא יכולה להנתן במקרה של יצירת אנשים בודאי לא מתירה לאנשים לעשות מה שהם רוצים בעניני רבייה, אם כבר להיפך, זה שלא ניתן לקבל הסכמה מראש היא עדות לפגימות שבהחלטה להתרבות. האין זה שהסכמה בכלל לא יכולה להנתן זו לא בעצם הודאה בכך שזו פעולה פסולה מוסרית עקרונית?
זה שאף אחד לא בחר להיווצר לא הופך היווצרות של אחרים למשהו שאפשר לקבל בשלוות נפש. אם כבר להיפך. זו עובדה מטרידה מאד שלא נקבל בשום הקשר אחר. בכל הקשר אחר לא נקבל את המצב הזה שההחלטה החשובה ביותר לגבי מישהו מסויים, תתקבל עבור אותו מישהו על ידי אחרים ללא הסכמתו.
ככל הנראה רק בגלל שזה כל כך מקובל ושגור בחברה האנושית מאז ומתמיד, ורק בגלל שאין אפשרות אחרת להתרבות, אנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו שאת ההחלטה הגורלית ביותר בחייו של אדם לא הוא מקבל בעצמו אלא זו מתקבלת עבורו וללא הסכמתו, וזו כמובן עובדת קיומו עצמה. אבל אסור לנו לקבל את המצב הזה כמובן מאליו וכמקובל מוסרית.
יש הטוענים שאמנם זה נכון שלא ניתן לקבל הסכמה מראש אבל כן אפשר להניח הסכמה מאחר ורוב האנשים מרוצים מחייהם ולכן בעצם מספקים הסכמה בדיעבד. אבל אין דרך להניח לגבי מישהו שטרם קיים שהוא יסכים בדיעבד להיווצרותו ולפגיעות המלוות בקיומו. זה עדיין פסול עקרונית גם אם אדם יהיה מרוצה מההחלטה ליצור אותו, שכן זו עדיין חשיפה של מישהו לפגיעות לא הכרחית מבלי הסכמה מראש ומבלי שהמנעות מליצור את אותו אדם תהיה איזושהי פגיעה בו באיזשהו אופן, שהרי כאמור, לפני שאדם נוצר אין אף אחד שרוצה להיווצר, שזה באינטרס שלו להיווצר, או שיפגע אם לא יווצר. אין אף אחד לפני שהוא נוצר ולכן אין מי שיפגע מההחלטה לא ליצור אותו.
אבל אולי חשוב מהעבירה המוסרית ברמה העקרונית בעניין ההסכמה בדיעבד, היא העבירה המוסרית בפועל במקרה של אלו שלא יהיו מרוצים מההחלטה ליצור אותם, ותמיד יהיו כאלו. הרי רבייה לא פועלת כך שיוצרים רק את מי שיסכימו בדיעבד להיווצרותם שנעשתה ללא הסכמה שלהם מראש, או רק את אלו שחייהם יהיו טובים וראויים מבחינתם, רבייה יוצרת את כולם. כולם כולל כולם נוצרו מבלי להסכים ומבלי לבחור להיווצר או אף אחד מתנאי הפתיחה שלהם, המאפיינים הפיזיים שלהם, הסביבה שלהם, ההורים שלהם, החברה שלה, המדינה שלהם, העיתוי, המבנה הגנטי שלהם, הגוף שלהם, הנטיות האישיותיתו שלהם וכ”ו. מעבר לזה שזה רעיון פסול מוסרית ושלחלוטין נוגד עקרונית רעיונות רווחים אחרים אודות חופש בחירה ואינדיבידואליות, זה מאד פסול כי זה דן את אלו שלא יהיו מרוצים מעובדת קיומם ומחייהם לאומללות אשר אותה לא בחרו ולא הסכימו לה. במילים אחרות, לטיעון ההסכמה בדיעבד יש גם צד שני והוא כל אלו שלא מרוצים מחייהם ובכך מביעים אי הסכמה להחלטה ליצור אותם. אם אלו שמרוצים מחייהם מביעים בכך הסכמה רטרואקטיבית ולכן לכאורה, לפחות על פי טוענים טענת נגד זו, סותרים את טיעון ההסכמה, אז אלו שלא מרוצים מחייהם ומצטערים על ההחלטה ליצור אותם, מביעים התנגדות או אי הסכמה להחלטה ליצור אותם.
לכן גם אם נקבל את הרעיון של הסכמה בדיעבד עם כל הבעייתיות שבו, זה בהחלט לא נכון שכל האנשים מספקים כזו סוג של הסכמה.
גם במקרים של אנשים קיימים אנחנו לא חושבים שבהכרח צריך ללכת עם הרוב. למשל עם רובה של קבוצה מסויימת רוצה לעשות משהו בהנחה שזה יגרום להם הנאה, ושמיעוט מתוכה מתנגד לו בהנחה שזה יגרום להם סבל, לא נחשוב שצריך לכפות על המיעוט לעשות משהו בניגוד לרצונם כי זהו רצון הרוב. למעשה סביר להניח שנחשוב שזה יהיה פסול מוסרית לכפות משהו על קבוצה מסויימת, גם אם היא במיעוט מספרי, רק משום שזהו רצון הרוב. וזה קשור לאינטואציה המאד חזקה שלנו שמניעת פגיעות זה חשוב בהרבה ממניעת הנאות.
וזה בטח המצב במקרה של יצירת אנשים מאחר וגם אם הרוב המוחלט של אנשים יהיה מרוצה מחייו, אף אחד מהם לא ייפגע מכך שלא נוצר, ולעומת זאת, גם אם קבוצת האנשים שתהיה לא מרוצה מחייה תהיה מיעוט מספרי קטן מאד, היא בהחלט תפגע אם כן תתקיים. יש לנו מקרה אחד שבו תהיה פגיעה ודאית בקבוצה אחת שלא מסכימה מראש וגם לא נותנת הסכמה בדיעבד כפועל יוצא הכרחי של יצירת הקבוצה המרוצה, ומקרה שני בו אף אחד לא קיים ואף אחד לא נפגע מכך, אף אחד לא חסר את זה, ושום דבר לא נמנע מאף אחד. זו לא אמורה בכלל להיות דילמה מוסרית.
הדרך היחידה שיהיו מי שמרוצים מחייהם היא שגם יהיו מי שלא מרוצים מחייהם, לכן בהכרח יש מימד של הקרבה בתמיכה ברבייה. לעומת זאת, אם נחליט לא ליצור אנשים אף אחד מהקבוצה שתהיה מרוצה לו כן היינו יוצרים אותם ייפגע מכך שזה לא קרה מאחר ואף אחד מהם לעולם לא יהיה קיים, ולא תהיה קבוצה לא מרוצה שלא נתנה שום הסכמה, לא מראש ולא בדיעבד.
לכן ברור שצריך להניח שיהיו שלא יסכימו ולפיכך למנוע את הפגיעות בהם על ידי מניעת יצירת אנשים, ולא להניח שכולם יסכימו ובכך לגרום את הפגיעות באלו שלא יסכימו.
זה הדבר הנכון לעשות גם לאור זאת שלאף אחד אין ממש אפשרות להתחרט על כך שנוצרו. האם להביע הסכמה לקיום זה בכלל רלוונטי אחרי שזו כבר התרחש? כמובן שלא, הרי אי אפשר לבטל קיום. אפשר להפסיק את המשכו אבל לא ניתן לבטלו. לא ניתן לבטל את כל הסבל שנגרם לאדם שלא מסכים לחוות את כל מה שנכפה עליו ומבקש לבטל את זה. גם אי אפשר לבטל את כל הפגיעה בכל מי שמסביב לאותו אדם במקרה והאדם מחליט להפסיק את המשך קיומו. לכן לא ניתן לבטל את השפעת הקיום אלא רק להפסיק את המשך הקיום. וגם אי אפשר לבטל או להתנגד לכל המאפיינים שנכפו על אדם. אף אחד לא יכול להתנגד רטרואקטיבית למחלות גנטיות או נטיות התמכרותיות או הפרעה נפשית כלשהי אחרי שהוא כבר קיים. אם מישהו לא יכול להתנגד למצב מסויים שנכפה עליו אחרי שזה כבר קרה, באיזה מובן הוא יכול להסכים למצבים אחרים שנכפו עליו אחרי שהם כבר התרחשו? קיום הוא חד כיווני ולכן לא ניתן להתנגד לו רטרואקטיבית. ואם אי אפשר להתנגד רטרואקטיבית גם אי אפשר להסכים רטרואקטיבית. הסכמה רטרואקטיבית היא חסרת משמעות משום שאין חלופה לקיום. אין אפשרות לאי-קיום אחרי שכבר יש קיום. יש רק אפשרות להפסיק את המשך הקיום, וזו אפשרות מאד מסובכת, מפחידה, נוגדת את הנטיות הטבעיות של אנשים, מסוכנת אם היא לא צולחת, ומכאיבה מאד לאחרים, אבל אין שום אפשרות לבטל קיום. אנשים לא יכולים לבטל רטרואקטיבית את כל הסבל שהם חוו בקיום, או לקבל עליו פיצוי, או שהוא יהפוך איכשהו למוצדק, או למנוע את הפגיעה בכל מי שאכפת לו מהם, ברגע שהם מפסיקים את קיומם. קיום הוא החלטה חד סטרית. אפשר רק למנוע את המשך הקיום, אבל אי אפשר לחזור אחורה, אי אפשר למנוע את כל ההשפעות וההשלכות של הקיום אחרי שהוא כבר הוחלט.
להמנע מיצירת אדם לא תפגע באף אחד שלא נוצר. לעומת זאת יצירת אדם אומלל שלא מסכים לפגיעות שנאלץ לחוות במהלך חייו זו כן בהחלט פגיעה. ואין לפגיעה הזו שום הצדקה, אפשרות לפיצוי או דרך יציאה ללא פגיעות נוספות.
ואף פעם אי אפשר לדעת או להבטיח שהאדם שיווצר לא יהיה אומלל לכן, בין השאר, זה תמיד פסול ליצור אנשים.
עוד ניסיון התחכמות לא מוצלח הוא לטעון שאם הסכמה זה כל כך חשוב למה לא מבקשים את ההסכמה של מישהו לא להיווצר. אף אחד לא נתן הסכמתו להיווצר אבל גם לא לא להיווצר.
רק שיש הבדל דרמטי מאד בין המקרה בו אין מישהו לבקש ממנו הסכמה אבל עומד להיות אחד אם אנשים ייצרו אותו, לעומת המקרה בו הם לא ייצרו אותו ואז אף פעם לא יהיה מישהו שרלוונטי לבקש ממנו הסכמה. במקרה של יצירת אדם מייצרים מישהו שצריך לתת הסכמה על מה שנעשה לו. במקרה שלא מייצרים מישהו אף פעם אין מישהו שצריך לתת הסכמה על זה שלא מייצרים אותו. מי שיווצר מושפע מההחלטה ליצור אותו ולכן צריך לתת הסכמה, אבל מי שלא יווצר אף פעם לא יהיה קיים ולכן אף פעם לא יהיה בעמדה של להסכים למה שנעשה לו שהרי מעולם לא נעשה כלום כי הוא מעולם לא היה קיים. אנחנו מדברים עליו רק כי השפה מאפשרת לנו את זה, אבל אין באמת מישהו שאפשר לדבר עליו. המנעות מיצירת אדם מייצרת מצב שאף פעם אין מישהו שצריך להסכים לשום דבר, בניגוד ליצירת אדם שאמנם כמו בהמנעות בשעת ההחלטה אין מישהו לבקש את הסכמתו, אבל יהיה כזה כשהפעולה תתממש.
אין צורך לבקש הסכמה לא ליצור מישהו כי אין מישהו כזה, לא היה ולא יהיה מישהו שאפשר לבקש ממנו הסכמה ואין פגיעות שהמישהו הזה צריך להסכים להן.
הסכמה דרושה במקרה של יצירת אדם בלבד, כי רק במקרה של יצירת אדם יש אדם שצריך להסכים לפגיעות שיחווה כשיווצר. במקרה בו מחליטים לא ליצור אדם אין פגיעות שאדם יחווה כי הוא לא נוצר ואין אדם שיכול להסכים כי אחד כזה לא נוצר.
אי אפשר לכפות על מישהו אי-קיום מכיוון שאי-קיום הוא בהגדרה מצב בו אין שום דבר ואף אחד. רק קיום אפשר לכפות ואכן זה מה שקורה בכל יצירת אדם כי זה תמיד ללא הסכמתו.
ונקודה אחרונה אבל חשובה מאד בהקשר של הסכמה היא הפגיעה באחרים. לא רק שאין לקבל את הסכמתו של מי שנוצר להיווצר ולחוות את הפגיעות שיתרחשו במהלך חייו, גם אין דרך לקבל הסכמה מכל מי שייפגע מהאדם שיווצר. וכל אדם פוגע ברבים מאד במהלך חייו. איך אפשר להצדיק את הפגיעות, פגיעות שללא ספק לא ניתנה שום הסכמה בשום צורה לגבי אף אחד מהן, בכל מי שהנוצר יפגע בכל מהלך חייו?