יצירת אנשים חדשים זה אנוכי ובהכרח, מהסיבה הפשוטה שזה אף פעם לא יכול להעשות עבור מי שנוצר שהרי זה לא קיים בשום צורה לפני שהחליטו ליצור אותו, אז איך יצירתו יכולה להיות למענו? איך אפשר לעשות משהו עבור מישהו לפני שיש בכלל מישהו? אי אפשר לעשות משהו למען מישהו שלא קיים, ומתוקף כך שלא קיים גם אין לו אינטרס להתקיים, או רצון להתקיים. לכן ליצור מישהו זה בהכרח לא עבור מי שנוצר, אלא בהכרח עבור אחרים, שהם בדרך כלל אלו שהחליטו ליצור את אותו מישהו. אף אחד לא מתרבה למען מי שנולד כי לפני שמישהו נולד אין בכלל מישהו שאפשר לעשות משהו למענו.
אנשים יוצרים אנשים חדשים מכל מיני סיבות אנוכיות. כמה נפוצות הן תעודת ביטוח לגיל זיקנה, הפגת בדידות, מילוי החיים במשמעות, המשכיות גנטית, להרגיש כמו כולם, להרגיש חשובים, להרגיש נצרכים, שתהיה סיבה לקום בבוקר, מפחד שהם יתחרטו אם לא יתרבו (אבל לא מפחדים שאולי הילדים שלהם יתחרטו אם הם כן) לתחזק לשמר ואפילו להציל זוגיות, לעשות תיקון עצמי דרך ילדות שנייה וכ”ו.
חלק אולי יכולים לטעון שהם עושים זאת מסיבות חברתיות או לאומיות או דתיות, אבל זה בודאי לא, ואפילו תיאורטית לא יכול להיות בשביל הנוצר עצמו מאחר וזה לא קיים עד שעובדת קיומו נכפית עליו בידי יוצריו.
רבייה זה אנוכי ובהכרח משום שאף אחד אף פעם לא ביקש, רצה או צריך היה להיווצר לפני שהיה קיים. באופן פרדוכסלי, יצירת אדם היא אף פעם לא מתוך האינטרס של האדם שנוצר אלא תמיד מתוך האינטרסים של אחרים.
העמדה הזו עומדת בניגוד לעמדה הרווחת שיצירת אנשים היא בלתי אנוכית בעליל מאחר והיא מעניקה משהו למישהו אחר. בבסיס עמדה שגויה זו עומדת הבנה לוקה של המושג להעניק בהקשר של קיום.
אף אחד לא עושה טובה לאף אחד בזה שהוא יוצר אותו. וזה נכון גם במקרה שהחיים של הנוצרים הם טובים או לו אפשר היה להבטיח שהחיים של מישהו יהיו טובים ולתמיד. יצירת אדם היא פשוט פעולה שלא יכולה להיות לטובת האדם הנוצר כי הוא לא היה קיים לפני שהוחלט עבורו שיהיה קיים ולכן טכנית זו פעולה שלא יכולה להיות עבורו אלא בהכרח עבור אחרים. יצירת אדם איננה מקרה של הענקת משהו למישהו משום שאי אפשר להעניק משהו למישהו לפני שיש בכלל מישהו. מישהו צריך היה להיות קיים באיזשהו אופן לפני שהתקיים על מנת שמשהו כלשהו יוכל להיות מוענק לו. הענקת קיום זה אוקסימורון.
יצירת אנשים גם לא מטיבה עימם משום שאי אפשר להטיב את מצבו של מי שאינו קיים. למי שלא קיים אין שום מצב, ואין שום מצב להטיב שום מצב. יצירת אנשים איננה פעולה הגורמת לאנשים לעבור ממצב אחד לאחר אלא פעולה שיוצרת אנשים יש מאין. לפניה לא היה אותם ועכשיו יש. כשיוצרים אנשים לא מעבירים אותם ממצב ניטרלי או גרוע לטוב, אלא מילותית יוצרים אותם.
זה לא שאנשים שלא נוצרו מאוכזבים ומתוסכלים מכך שלא יצרו אותם, או אפילו מצויים במצב רווחה ניטרלי או אפס, ועושים להם טובה כשיוצרים אותם, אלא שאין להם רווחה כלל כי הם לא קיימים.
לא משאירים אף אחד עצוב עזוב ומאוכזב אם לא מייצרים אותו מהסיבה הפשוטה שאין בכלל ‘אותו’ שאפשר להעציב, להעזיב או לאכזב. אף אחד לא מחכה להיווצר. אין חדר המתנה מחוץ לקיום. ואין שום קיום מחוץ לקיום. לכן אין סיבה, וגם לא אפשרות, ליצור אנשים עבור עצמם. זה בהכרח תמיד נעשה עבור אחרים.
מעבר לכך שההחלטה ליצור אנשים חדשים היא בהכרח אנוכית ביסודה מכיוון שאנשים נוצרו לא כי הם רצו, ביקשו, הזדקקו או הסכימו לכך אלא כי ההורים שלהם רצו, האנוכיות באה לידי ביטוי באופן המעשי והחמור ביותר כאשר האנשים הנוצרים סובלים בחייהם. לו אנשים היו רוצים, צריכים, או מבקשים להתקיים לפני שהתקיימו למרות סבלם, או מסיבה מסויימת היו מסכימים מראש לשאת את סבלם, היה זה אולי פחות אנוכי ליצור אותם, אבל מאחר ושום דבר מזה איננו המצב כאשר שיוצרים מישהו חדש, רבייה היא גרימת סבל או לכל הפחות חשיפת מישהו אחר לסבל שלא מתוך אינטרס, רצון, צורך או הסכמה של מי שנוצר וסבול, אלא של מי שיצר את הסובל.
רבייה זה אנוכי ובהכרח מכיוון שזו יצירה של מישהו מאד פגיע בעולם מאד פוגעני, ממניעים של היוצרים לא של הנוצרים. אנשים שיוצרים אנשים חדשים חושפים אותם לשלל פגיעות, חלק יכולות להיות מאמללות והרסניות לחלוטין, כי הם רצו להיות הורים, לא כי הילדים שלהם רצו, ביקשו, הזדקקו או הסכימו להיות קיימים.
רבייה זה אנוכי משום שזה לשים מישהו אחר בסיכון בשביל לקדם את האינטרסים שלי.
רבייה זה אנוכי משום שזה לכפות על אנשים להיות תוצר של גוף מסויים, נפש מסויימת, מטען גנטי מסויים, מקום גיאוגרפי מסויים, מורשת תרבותית מסויימת, חברה מסויימת, מדינה מסויימת, עיר מסויימת, סביבה מסויימת, הורים מסויימים וכ”ו כששום דבר מזה לא נבחר, התבקש, נצרך, הוסכם מראש או נכסף על ידי מי שנוצר, אלא על ידי מי שיצר.
רבייה זה אנוכי מכיוון שזה לגרום למישהו אחר לחוות כאבים, תסכולים, אכזבות, חולי, חולשה, תשישות, שעמום, פחדים, חרדות, אובדן, ומוות, לא כי הם רצו לחוות משהו מזה או היו מוכנים לספוג את כל זה עבור משהו אחר שהם רצו לחוות, אלא כי היוצרים שלהם רצו לחוות הורות.
ורבייה זה אנוכי מכיוון שאנשים רבים הם אומללים והם לא מפסיקים את קיומם כי הם לא רוצים לפגוע בדיוק באותם אנשים שמטעמים אנוכיים שמו אותם במצב עם אפשרות לאומללות. הם מצויים במציאות אומללה שנכפתה עליהם בגלל הרצונות של ההורים, והם לכודים בה בגלל שהם לא רוצים לפגוע ברצונות של ההורים שלהם.