יצירת חיים היא חסרת כל היגיון מפני שאין לחיים מטרה בפני עצמה, אין שום דבר בפני עצמו שצריך להשיג, אין שום דבר שחשוב בפני עצמו להגשים. החיים לא מתקיימים לצורך מטרה כלשהי מלבד שימור עצמי ושכפול. הם מקיימים את עצמם במובן נסיבתי אבל שום דבר חיצוני לא מקיים אותם במובן הצדקתי. אין ומעולם לא היתה תוכנית, אלא כולנו בסך הכל רובוטי שכפול של מולקלות דנ”א. החיים אינם תוצר של פעילות מכוונת מטרה אלא של תהליכים פיסקליים, כימיים וביולוגיים בלתי מכוונים וחסרי תכלית. לקיום אין סיבות, רק גורמים. אין לשום דבר מזה תכלית בפני עצמה. אין לשום דבר מזה הצדקה חיצונית כלשהי. יש החושבים שסבל של פרטים יכול להיות מוצדק על ידי מטרה גדולה יותר, אולם מאחר ולחיים עצמם אין מטרה שום סבל של אף יצור לא מוצדק על ידי שום מטרה גדולה יותר פשוט משום שאין אחת. החיים ממשיכים כי אנשים ממשיכים ליצור אותם, לא כי זה הכרחי, נצרך, חשוב, או משרת מטרה גדולה יותר כלשהי.
שאלת משמעות החיים טרם קיבלה תשובה חילונית רציונלית מספקת. בדרך כלל התשובה המתסכלת לשאלה קריטית זו היא שמשמעות החיים היא למצוא משמעות בעצמך. אבל האין זו בעצם הודאה בכך שלחיים אין משמעות בפני עצמם? אם החיים הם מצע למציאת משמעות זה אומר שלא היתה אחת לפני שמישהו נוצר, ולכן צריכה להשאל השאלה האם זה הוגן או הגיוני ליצור מישהו ללא סיבה או משמעות קודמת כלשהי לחייו? מה הטעם לזרוק מישהו לחיים חסרי משמעות בפני עצמם בתקווה שימצא משמעות כלשהו בעצמו? אם צריך למצוא משמעות זה אומר שלא היתה אחת קודם ואם לא היתה אחת קודם למה ליצור מישהו רק כדי שימצא לעצמו משמעות שתצדיק את יצירתו בדיעבד? האם לא יותר הגיוני שקודם תהיה סיבה למעשה מאשר לעשות אותו ואחר כך לחפש לו סיבות?
פילוסופים רבים הציעו, ורבים מאד ממשיכים להציע הצעות כמו להביט על החיים באופן אירוני, לקבל את האבסורד שבקיום האנושי כנתון ולאמצו, לצחוק על גורלנו כל כך עד כדי שנסכים לחיות את אותם חיים בדיוק שוב ושוב ושוב, או פשוט לבטל את השאלה מאחר וגם הטענה שהכל חסר משמעות היא חסרת משמעות. אבל מה אדם שאינו מצליח למצוא משמעות לחיים בעצמו אמור לעשות עם תשובות סתומות שכאלו? איך הפעלול הלוגי והלשוני אודות חוסר המשמעות מסייע לאדם שמרגיש שקיומו הקונקרטי חסר משמעות? איך זה מועיל לומר לאנשים שעליהם לחיות את חייהם כאילו שהם יחזרו על עצמם באופן נצחי בזמן שהם מחפשים משמעות או סיבה כלשהי לחיים אותם הם יחיו מבחינתם פעם אחת?
רבים אחרים מציעים שמשמעות החיים היא פשוט לחיות. גם תשובה זו היא סתומה לחלוטין שכן ברור שמי שהגיע למצב בו הוא שואל את עצמו שאלות אודות משמעות החיים לא ממש מבין מה המשמעות שלהם ולכן לא יסתפק בתשובה שמשמעות החיים היא פשוט לחיות אותם. סביר להניח שזה מה שאותו אדם עשה עד כה רק שלא הבין מה המשמעות של החיים ולכן התחיל לשאול שאלות. התשובה הזו, במקרה הטוב, בעצם מבטלת את השאלה ברמה העקרונית מכיוון שהיא לא מציעה פתרון אלא התעלמות. פשוט לחיות משמע להפסיק לשאול שאלות על החיים.
וגם ברמה המעשית ההצעה הזו אינה ברורה כי זה לא פשוט, פשוט לחיות , בטח כשלא ברור מהי משמעותם. מה זה אומר פשוט לחיות? איך פשוט חיים? ואיך לא פשוט חיים? מה ההבדל בין מי שפשוט חי לבין מי שחי?
לטעון שמשמעות החיים היא פשוט לחיות אותם זה שווה ערך לככה זה, זה מה יש, תחיה ותשתוק.
יש אפילו הטוענים ששאלות אודות משמעות החיים הן מטבען חסרות פשר משום שהן דורשות מבט חיצוני על החיים בעוד שהמבט שלנו הוא בהכרח מתוך החיים שלנו. כל הערכים שלנו נובעים מהניסיון וההכרה שלנו, ואלו הם בהכרח מתוך העולם ולא אודות העולם. גבולות עולמינו הם גבולות הכרתנו. או על פי וויטגנשטיין, נציגה הבולט של גישה זו, גבולות עולמינו הם גבולות שפתינו, ולכן כלל אין לנו ולא יכולה להיות לנו אפשרות לשאול שאלות אודות משמעות החיים מאחר ואין לנו אפשרות שפתית לתאר את החיים בכללם שכן שפתנו מוגבלת על ידי ניסיונו בתוך העולם ולכן לא יכולה לבטא את אשר מחוץ לו. לא רק שוויטגנשטיין טוען שאין פתרון לשאלה אודות משמעות החיים ושבאופן עקרוני לא ניתן להשיב על שאלות כאלו, הוא גם טען שלכן זו איננה בעיה של ממש. אולם זה שלא ניתן לפתור שאלה לא מבטל את הבעיה אלא רק את האפשרות לפתרון. וזה שלא ניתן לפתור בעיה לא פותר את הבעיה אלא להיפך…
עבור רבים מאד זו בהחלט בעיה של ממש, ולטעון כנגדם שהבעיה מבטלת את עצמה מאחר ואין לנו כלים שפתיים על מנת לפתור אותה לא פותר שום בעיה לכל מי שבהחלט מוצא את הכלים השפתיים על מנת להגדיר את הבעיה.
ברור שביקום ללא תשובות נתונות מראש, ללא אל או סמכות חיצונית אחרת כלשהי, אדם צריך לברר בעצמו מהי משמעות החיים, ובעצמו לצורך העניין כולל גם לקרוא מה חושבים על כך פילוסופים. לכן הצעותיהם למצוא משמעות בעצמך הן לחלוטין סתומות ומעגליות. מי שהגיע לחפש תשובות על שאלות אודות משמעות החיים עושה זאת כי ככל הנראה הוא כבר מחפש כאלו בעצמו, ולכן ההצעה לחפש בעצמו כמסקנה של תהליך חיפוש עצמי היא מעגלית, סתומה, ומעידה על אוזלת היד של הפילוספיה לאורך כל ההיסטוריה לספק תשובה רצינית לשאלה כל כך קריטית.
כיצד ההצעה להביט על חוסר המשמעות באופן אירוני מקדמת אדם המצוי במשבר קיומי? וכיצד מביטים באופן אירוני על קיום חסר משמעות? כיצד עלינו להתייחס לסבל, באופן כללי לא בהכרח שלנו, מתוך נקודת המבט האירונית? איך מבט אירוני משכך סבל של אחרים או אפילו את שלנו? האם התסכלות על בעיית הרעב בעולם למשל, במבט אירוני, דוגמת זה שיש מספיק מזון לכולם והמון ממנו נזרק ממנו כל יום ובכל זאת מאות מיליוני אנשים סובלים מרעב ומבעיות הקשורות בתת-תזונה, משכך את הסבל של המביט על כך באירוניה? האם זה משכך את הסבל של הרעבים?
האם גם להם מומלץ לאמץ את האבסורד? האם גם הם צריכים לצחוק על גורלם ולומר שהם היו מוכנים שהחיים האלו יחזרו על עצמם לנצח?
אם לחזור לעניין יצירת אנשים חדשים, בעוד שלהציע לאנשים שכבר קיימים למצוא בעצמם משמעות לחיים שלהם מאחר ואין כזו ברמה הקוסמית, זו אמנם הצעה מאכזבת מאד מבחינה פילוסופית, היא לגיטימית מבחינה מוסרית כל עוד לא מציעים ליצור את האנשים התוהים מהי משמעות חייהם. הצעה זו הינה בלתי לגטימית מבחינה מוסרית כשזה מגיע ליצירת אנשים חדשים. ליצור אנשים בעולם חסר משמעות זה פסול מוסרית מאחר ואיזו הצדקה יש לעשות זאת? זה שאולי הם ימצאו משמעות לחייהם רטרואקטיבית לא פותר מאחראיות את מי שיצר אותם ללא משמעות מראש.
מה הטעם והאם זה הוגן להשליך אנשים למציאות בה לחייהם אין משמעות בפני עצמם אלא הם צריכים למצוא אחת רק אחרי שהם כבר קיימים?
לאלו שכבר קיימים אין ברירה, עליהם למצוא משמעות כלשהי לחיים שלהם כי אלו כבר החלו, אבל למה לייצר חיים חדשים טרם יש להם משמעות? איך אפשר להצדיק יצירת חיים בעולם חסר משמעות בפני עצמו וטרם יש להם משמעות בפני עצמם? מבחינה מוסרית מעשים דורשים הצדקה, מה יכול להצדיק יצירת חיים חסרי משמעות בעולם חסר משמעות?
לו החיים היו נטולי סבל לחלוטין, זו לא היתה בעיה מוסרית כל כך קשה, אבל מאחר והם מלאי סבל זו בהחלט כן.
אי אפשר לטעון שהסבל בחיים מוצדק מאחר ויש מטרה גדולה יותר אשר מצדיקה אותו. אין מטרות גדולות יותר, יש רק חיים והסבל הוא הכרח ביולוגי שלהם. החיים קיימים בלי שום הצדקה ולכן גם הסבל קיים בלי שום הצדקה. אין הצדקה חיצונית כלשהי לחיים, אין מטרה, סיבה, יעד, צורך, כורך, או תכלית. מאחר ואין לחיים תכלית בפני עצמה, הסבל אינו מוצדק מוסרית.
מה שהופך את נושא העדר משמעות החיים לעוד יותר חמור, הוא שעל מנת למלא את חייהם במשמעות, אנשים רבים יוצרים אנשים חדשים. ואלו מצידם ייצרו אנשים חדשים על מנת למלא את חייהם שלהם במשמעות וכן הלאה וכן הלאה. וכפיית החיים חסרי המשמעות האלו לעולם לא תסתיים מאחר ומשמעות לחיים לא צפויה להופיע בשום שלב. כל דור ידון את הדור הבא לחיים חסרי משמעות על מנת למלא את הדור שלו במשמעות. רעיון עם עקרון מאד דומה קיים בתחום העסקים, קוראים לזה פירמדת פונזי.