החיים הם בעצם מרדף, לרוב אפילו לא מודע, אחרי מימוש צרכים. אין למרדף הזה שום תכלית. הוא סיבת עצמו. המרדף אחרי מימוש קיים פשוט כי יש צורך להתייחס לצרכים, התעלמות מהם מלווה בחוויה שלילית כלשהי. התעלמות ממושכת מהצורך לאכול למשל תלווה בתחושה הלא נעימה של רעב, והמשך התעלמות תגיע למצב של כאב, תשישות ונזקים למערכות גופניות. מקרה דומה הוא התעלמות מהצורך לשתות או לישון. אי אפשר פשוט להתעלם מצרכים אלו, כי התעלמות מוחלטת סופה מוות. זה אולי נשמע מובן מאליו אבל ברובד העמוק יותר הרעיון הוא שאם אדם לא יעשה כלום, מילולית, כלומר תשכב בנקודה מסויימת מבלי לזוז למעט בכדי למנוע הרדמות (שהרי הרעיון הוא לא להענות לצרכים) מהר מאד יגיעו שלל אי-נוחיות, חוסר שקט פיזי ונפשי ואף כאבים. הנקודה היא שלו החיים היו טובים בבסיסם או אפילו נטרליים מבחינה חוויתית, כשאדם היה בוחר לא לעשות כלום הוא אמור היה לחוות חוויות חיוביות או לפחות לא לחוות כלום, אבל לא לסבול. וזה מה שיקרה, ודי מהר. תוסיפו לכל זה שאדם שלא עושה כלום, ישתעמם מאד מהר ויחוש בדידות וקרוב לודאי סתמיות, וזו עדות לכך שהחיים לא טובים בפני עצמם. צריך לעשות דברים, לא מעט, וחלק דורשים לא מעט מאמץ על מנת שהחיים יהיו טובים. לעומת זאת, אם לא עושים כלום החיים הופכים די מהר לדי גרועים. כך שזה הרבה יותר מתקבל על הדעת שהחיים הם גרועים בפני עצמם. אין אפשרות לא לעשות כלום ושיהיה בסדר. שלל התקפות מצד צרכים מובנים לא ממומשים יגיעו מאד מהר.
מה שהופך את העניינים לאפילו גרועים יותר, לפחות בעיני חלק מהאנטי-נטליסטים, היא הטענה שבעצם בבסיס כל חוויה חיובית עומד צורך. כלומר כל חוויה חיובית היא בעצם מימוש של צורך ומה שנחווה על ידינו כתחושה חיובית הוא מימוש הצורך. המשמעות של מצב זה היא שמאחורי ובהקדמה לכל חוויה חיובית עומדת חוויה שלילית. שהרי אם כל חוויה חיובית היא מימוש של צורך, ובלי צורך אין מימוש, משמע בלי חוויה שלילית אין חוויה חיובית. מאחורי כל דבר חיובי בהכרח עומד משהו שלילי שקדם לו, שהיה המצע שלו. כלומר בהגדרה, המצב הכי טוב אליו ניתן להגיע מבחינת רווחה הוא איזון בין צרכים למימושים. והמצב הזה הוא כמעט בלתי מושג בחיים הממשיים שהרי מי מצליח לממש כל צורך שלו? אף אחד. באופן תיאורטי המצב הכי טוב אליו ניתן להגיע הוא איזון, אבל בפועל הרווחה של כל האנשים היא לגמרי במינוס.
גם אם אתם לא מסכימים שכל החוויות החיוביות בחיים הם בעצם מימוש של צרכים, מוכרחים להסכים שאי מימוש צרכים מביא לחוויות שליליות. אפשר להתעקש שמה שעל אדם לעשות על מנת להמנע מאי מימוש צרכים זה לעבוד על מנת להגשים אותם. אבל זו בדיוק הנקודה העמוקה יותר כאן. אם צריך לעבוד כל הזמן על מנת שהחיים יהיו טובים ואם לא עובדים אז הם לא ניטרליים אלא גרועים, אומר שהחיים בבסיסם הם גרועים.
זה נראה לנו מובן מאליו שצריך לעבוד, להשקיע, ללמוד, להתחרות, להשתפר וכ”ו כדי לחיות חיים טובים (או כמובן פשוט להיות ברי מזל) כי ככה נראים החיים המודרניים, אבל זה רק מעיד על מהם החיים בבסיסם. משהו הוא טוב בבסיסו דוקא כשלא צריך לעשות מאמץ על מנת שיהיה טוב.
לעומת זאת האינטואציה שלנו היא שצריך לעשות דברים על מנת לגרום לחיים להפוך לגרועים אבל גם זה רק בגלל שאנחנו כל כך מורגלים לחשוב שצריך לעבוד, להשקיע, ללמוד, להתחרות, להשתפר וכ”ו. אם נתנתק מהתפיסות המודרניות האלו וננסה לחשוב על החיים באופן הרבה יותר פשוט, כמו מה יקרה אם פשוט לא נעשה כלום, נפנה את כל הפרעות הרגע ונזקק את החיים עצמם. וכאמור, במצב הזה די מהר הם יהפכו לדי גרועים.
על פי גישה זו, גם הורים שיעשו כל מאמץ אפשרי על מנת שלילדים שלהם יהיו טוב, כל מה שהם יכולים להגיע אליו, ואף אחד כמובן לא מצליח להגיע למצב כזה, הוא שכל הצרכים של הילדים שלהם יהיו מסופקים. מעבר לכך שזה בלתי אפשרי, בטח שלא בדיוק בזמן ובדיוק במידה בה הילדים היו זקוקים למילוי הצורך, זה בעצם ליצור יצור מלא צרכים רק בשביל למלא אותם אח”כ. זה כמו ליצור בעיה ולפתור אותה ולהרגיש שעשינו משהו טוב. אבל ברור שליצור מישהו מלא בעיות, גם אם באמת אפשר היה לפתור את כולן, במידה מספקת ובזמן, זה לא טוב בפני עצמו.
על פי גישה זו אין שום יתרון לצורך מסופק על מצב בו אין צרכים בכלל. ויותר מכך, המקסימום אליו ניתן להגיע תיאורטית הוא שכל הצרכים מסופקים, וזה עדיין לא יותר טוב מאפס צרכים, כי זה בעצם גם סוג של אפס רווחה.
כל מה שצורך מסופק יכול להשיג וגם זה במקרה הטוב הוא חזרה למצב שלפני שהוא היה קיים. כלומר הצורך הוריד אותי מתחת לאפס, וכל מה שסיפוקו יכול לעשות הוא להשיב אותי למצב אפס. לכן קיום איננו יכול להיות טוב אלא במקרה המיטבי קיום יכול להיות ניטרלי. כאשר כל הצרכים של מישהו מסופקים זה מביא את רמת רווחתו למצב בו היה לפני שהצרכים עלו. ולמצב הזה אין יתרון על פני המצב בו אין צרכים בכלל. לכן אין לקיום יתרון על פני אי-קיום מאחר והמצב האופטימלי של קיום הוא שלא יהיו צרכים בלתי מסופקים, וזה המצב גם באי-קיום. אמנם באי-קיום אין צרכים בלתי מסופקים משום שאין צרכים בכלל, עדיין מאחר ובקיום המקסימום אליו ניתן להגיע הוא שלא יהיו צרכים בלתי מסופקים, ובפועל אין סיכוי שמישהו יצליח להגיע למצב בו כל צרכיו מסופקים, אין לקיום שום יתרון. כשהאידאלי הוא מצב ניטרלי בפועל אפשר רק להפסיד.
אם כך, על פי טיעון זה, רבייה איננה רק לקיחת סיכון שהמאזן בין החוויות השליליות לחיוביות יהיה שלילי, אלא החלטה שהוא יהיה שלילי, ושהמקסימום מבחינה תיאורטית (שמבחינה מעשית הוא אפסי) יהיה אפס. לכן החיים הם במקרה הכי טוב משחק סכום אפס ובפועל תמיד במינוס.
רבים מתנגדים לטענה שהאיזון הרווחתי המקסימלי בחיים של אנשים הוא אפס, למשל כי לטענתם הנאות מסיפוק צרכים יכולות להיות גדולות יותר מאשר הסבל מצורך שטרם סופק או שאפילו לעולם לא יסופק, שלשיטתם גם איננו כה גדול. אולם גם אם לצורך העניין נתעלם מהמסקנה העגומה שהאיזון הרווחתי המקסימלי בחיים של אנשים הוא אפס (וגם זה רק במקרה הכי הטוב והלחלוטין בלתי סביר), אי אפשר להתעלם מהמסקנה העגומה שנאמרת כאן כדרך אגב לגבי החיים בפני עצמם. אם מתייחסים לטענה שהחיים אינם טובים בפני עצמם שהרי אם לא עושים כלום התחושה איננה טובה או אפילו ניטרלית אלא די מהר סובלים מכך, לא כאחת מהנחות העבודה של הטיעון אודות משחק סכום אפס אלא בתור טיעון נגד לטענה שהחיים טובים, הוא אמור לכל הפחות לעורר מחשבה אם לא לנטרל או לפחות להחליש את המיתוס הכל כך רווח שהחיים טובים בפני עצמם. גם אם לא משחק סכום אפס, הם בהחלט לא טובים בפני עצמם, והם רעים מאד עבור רבים מאד.