הסודות של עיר

על פניו ‘הסודות של איסטאון’ ((Mare of Easttown היא מיני-סדרה העוקבת אחר חקירת רצח בעיירה קטנה, תת-ז’אנר של סדרות דרמת פשע שכולנו ראינו בעבר. תעלומת רצח או פשע חמור אחר מתרחש בעיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, הגיבור הוא בדרך כלל בלש, שבדרך כלל רדוף על ידי מקרה לא פתור מהעבר, ובדרך כלל בלש ממקום גדול יותר מגיע לעזור, בדרך כלל עם טינה ראשונית מצד הבלש השני שהופכת לחיבה והערכה עם הזמן, וכו’.
בדרך כלל הפשע שבמרכז הסיפור נוגע בצורה כלשהי בכל אחד מחברי הקהילה כאילו כדי לרמוז שכולנו מחוברים, אבל ב-‘הסודות של איסטאון’ הפשע מאפשר הצצה לחיים שהם כבר שבורים, עוד לפני וללא קשר לפשעים, בעיקר משום שבני אדם חיים אותם.

בהתחשב בכך שהטקסט הבא חושף את העלילה, אם לא צפיתם במיני-סדרה זו ואתם מתכננים לעשות זאת, אנא קראו את הסקירה הזו לאחר הצפייה בה.

העלילה הבסיסית עוקבת אחר חקירת רצח של אישה צעירה מהעיירה איסטאון בשם ארין מקמנמין, שעשויה להיות קשורה להיעלמותה של נערה אחרת מאיסטאון בשם קייטי ביילי, שנעדרת מזה שנה. את החקירה מובילה בלשית מקומית בשם מר שיהאן, שנולדה וגדלה גם היא באיסטאון.
מכיוון שרציחתה של ארין מקמנמין מתרחשת רק ברגעים האחרונים של הפרק הראשון, עד אז, הפרק מתאר יום בחייהם של כמה אנשים מאיסטאון.

יום בחיים

האנשים הראשונים שאנחנו פוגשים הם משפחת קרול. בטי קרול מתקשרת לבלשית מר שיהאן לפני הזריחה כי היא הבחינה במישהו מתגנב לחצר האחורית שלה באמצע הלילה. בטי טוענת שהאדם המתגנב הציץ על נכדתה בזמן שהתקלחה. מר רצתה לדבר עם הנכדה אבל זו החליטה לעזוב את בית סבה וסבתה ולעבור למקום אחר. למרות שזהו רק רגע קצר, בסצנה הראשונה, של הראשון מתוך שבעה פרקים (שעה כל אחד), שחשיבותו לעלילה המרכזית מתגלה רק בפרק האחרון של הסדרה, זה כבר עניין רציני מאוד. אישה צעירה נאלצת לעזוב את ביתה כי היא לא מרגישה בו בטוחה, זה כבר משהו שלא אמור להיות טריוויאלי בכלל, ורק הוא כבר אומר הרבה.

כאשר מר מגיעה לתחנת המשטרה לאחר הביקור בבית משפחת קרול, היא מקבלת פקודה לפתוח מחדש את החקירה בת השנה על היעלמותה של קייטי ביילי, לאחר שאמה של קייטי, דון, מתלוננת במהלך ראיון לערוץ חדשות כי לא נעשה דבר כדי למצוא את בתה. קולין זייבל, בלש מחוזי שפתר מקרה דומה בעבר, ממונה לסייע למר.

מאוחר יותר באותו בוקר, מר הולכת לקנות אקווריום לצב של נכדה. היא מחפשת משהו זול כי היא בספק אם “הדבר הזה יחיה זמן רב”. נכדה, דרו, בן ארבע וסובל מקשיי ריכוז, ולכן היא מקווה שלהיות ה’בעלים’ של צב יעזור. כמו במקרה של ההצצה לנכדתם של משפחת קרול, למרות שלצב יש תפקיד שולי בעלילה, גם זה דבר רציני מאוד. מי יודע כמה צבים, לטאות (מוזכר שלטאה כבר נזרקה לאסלה לאחר שדרו לא הצליח לטפל בה), אוגרים, ארנבות וכו’ עוברים הזנחה, אם לא התעללות, על ידי ילדים קטנים. בעלי-חיים אינם אביזרים או מכשירי לימוד, הם יצורים חשים שמגיעה להם התחשבות מוסרית בדיוק כמו בני אדם. זה רחוק מלהיות נושא מרכזי בסדרה, אך עדיין חשוב מאוד להזכיר.

בזמן שהיא בוחרת אקווריום, מר מקבלת שיחת טלפון על פריצה בעיר. זה קרה בבית של חברתה בת’ הנלון, על ידי אחיה המכור לסמים, פרדי הנלון, שגנב ממנה כדי לקנות הרואין. מר מבחינה בפרדי ברחוב ומסובבת את הקרסול שלה במהלך מרדף אחריו. הוא רץ לביתו, שם מר עוצרת אותו. הבית שלו קפוא כי חברת הגז ניתקה אותו. אחותו בת’ מגיעה גם היא לביתו ומכה אותו בפנים בזמן שהוא אזוק. בדמעות היא אומרת למר: “אני לא יכולה. אני לא יכולה לסבול את זה, לעזאזל. אני לא יכולה! הוא איבד את העבודה שלו, את המשפחה שלו, בגלל החרא הזה. מתי זה יפסק?! אני… אני מצטערת. אני… אני מתביישת בעצמי שאני אומרת את זה, אבל לפעמים אני מקווה שהוא פשוט ימות. באמת. אני באמת מקווה. פשוט שייגמר כבר. כי אני לא יכולה לעשות את זה יותר.”

מר גרה עם אמה הלן, בתה המתבגרת שיבון, ונכדה דרו, שאינו בנה של שיבון אלא בנו של אחיה קווין. קווין התאבד שנתיים קודם לכן לאחר שנאבק בהתמכרות לסמים. כשמר חוזרת הביתה באותו יום היא מגלה שבעלה לשעבר, פרנק, שמכל המקומות בעולם גר בבית סמוך, מתחתן בשנית ועורך מסיבת אירוסין באותו ערב ממש. זה קורה באותו ערב בו העיירה חוגגת 25 שנה לזכייה באליפות המדינה בכדורסל נשים לבתי ספר תיכון. מר היא זו שקלעה את סל הנצחון במשחק הגמר, אבל משפחתה תיעדר מהטקס כי הם יהיו במסיבת האירוסין של בעלה לשעבר, לא פחות.
אבל מה שאני מוצא מעניין בטקס לכבוד אליפות המדינה בכדורסל תיכונים הוא מי היו חברותיה לקבוצה של מר, ואיך התפתחו חייהם מאז. רק אחת מהן עזבה את איסטאון וכעת חיה חיים נוחים באריזונה לאחר שנישאה בפעם השלישית. האחרות הן בת’ הנלון, דון ביילי, וחברתה הטובה ביותר של מר, לורי רוס, עליה אפרט בהמשך. כבר פירטתי מעט על חייהן של מר, בת’ ודון, אבל לא הזכרתי שמלבד הטיפול באחיה המכור לסמים, בת’ מטפלת גם באמה הסובלת מפרקינסון. ולגבי דון, מלבד חיפוש בתה הנעדרת, שגם היא מכורה לסמים, דון מגדלת לבד את בנה של בתה הנעדרת, והיא עצמה חולה בסרטן. אז אליפות הכדורסל של התיכון היא לא רק, כפי שאמר הכרוז במהלך הטקס, רגע הגאווה הגדול ביותר בהיסטוריה של הספורט באיסטאון, אלא גם רגע הגאווה הגדול ביותר בהיסטוריה הפרטית של חברות הקבוצה. המשחק הזה היה כנראה נקודת השיא בחייהן, השיא שלהן היה בתיכון ומאז זה היה בעיקר 25 שנים של מאבק יומיומי, לא זוהר, ולעתים קרובות כואב ביותר במציאות הקודרת שלהן. הן ניצחו במשחק כדורסל כשהיו בנות נוער, אבל הם הפסידו בחיים מאז.

מר חוזרת מאוחר מאוד באותו לילה ומוצאת את אמה ערה על הספה בסלון. היא שואלת אותה למה היא ערה? אמה משיבה: “אה, הרגליים שלי שוב מציקות לי. אני מרגישה כאילו נמלים זוחלות בתוכן. לעולם אל תזדקני.”
זה עוד רגע קטן בכל הסדרה, אבל הוא גם מאוד חשוב. ברור שהלן היתה סרקסטית לגבי הזדקנות, אבל אם שאומרת לבתה ‘לעולם אל תזדקני’, מנקודת מבט אנטי-נטליסטית, זה בכלל לא משעשע אלא אכזרי וחצוף ביותר. הסרקזם נובע מכך שאין ממש אפשרויות מלבד להזדקן יום אחד, אבל זה בגלל החלטתה ליצור את בתה שכעת לזו אין אפשרויות מלבד לחוות את כאבי ההזדקנות יום אחד.

אחרי יום ארוך וקשה מאוד, מר סוף סוף נרדמת. אבל היא לא זוכה למנוחה, משום שכפי שקורה לעתים קרובות מאז התאבדות בנה, היא חולמת עליו חלומות עזים מאוד. מר חווה גם פלאשבקים של קווין תוקף אותה, גונב ממנה כדי לקנות סמים, וצועק עליה שהוא שונא אותה.

בפרק הראשון אנו פוגשים גם את ארין מקמנמין ואת האנשים בחייה, במה שמתברר כיומה האחרון בחיים.
ארין היא אם בת-עשרה, שחיה עם אביה השיכור והמתעלל קני. בנה די ג’יי סובל מדלקת אוזניים חמורה ומסוכנת הדורשת ניתוח מיידי, אך לארין ולאביו של די ג’יי, דילן הינצ’י, אין את הכסף. כאשר דילן מגיע עם חברתו החדשה בריאנה דלראסו לקחת את די ג’יי לסוף השבוע, הוא רב עם ארין לגבי הניתוח. בריאנה מאיימת על ארין “להתרחק מהגבר שלה”. בריאנה לא מסתפקת באיום הזה, היא מעמידה פנים שהיא בחור ופונה לארין ברשת, ומבקשת ממנה להפגש באותו בלילה ביער. בריאנה אורבת לארין ומכה אותה מול דילן ובני נוער אחרים. ארין מצליחה לברוח ליער.

כל זה עוד לפני שהפשע שבמרכז הסדרה בכלל התרחש.
בבוקר שלמחרת, ארין נמצאת מתה בערוץ נחל סמוך, עירומה, עם סימן מכה גדול על מצחה.

אני לא אפרט באופן דומה את שאר 6 הפרקים של הסדרה, אבל אתם מבינים את הרעיון. מכאן אתמקד רק בפרטי עלילה חיוניים וכמובן בהיבטים אנטי-נטליסטיים  חשובים.

חיים מתפרקים בצורה כל כך מרהיבה

היבט אנטי-נטליסטי חשוב אחד נוגע לנכדה של מר. מר מבחינה בכמה קווי דמיון מטרידים בין דרו לקווין, אשר סבל כל חייו מכל מיני בעיות שקיבלו כל מיני אבחנות וטופלו בכל מיני תרופות. מר חוששת שחלק מבעיותיו של קווין הן גנטיות ועברו לדרו. בהמשך הסדרה, מר הולכת לטיפול, במהלכו היא מגלה שכמו בנה, גם אביה נאבק בדיכאון וגם הוא התאבד. זה קרה כשהייתה בת 13. המטפלת שואלת אותה איך זה גרם לה להרגיש ומר עונה: “כאילו לא הייתי מספיקה בשבילו”. מר גם משתפת את המטפלת שלה במאבקה שלה עם דיכאון, ובפחד שלה שדרו ייצא כמו אביה, כמוה, וכמו בנה.
אני לא בטוח אם מר ופרנק החליטו ליצור אדם נוסף כשהם כבר היו מודעים לבעיות הקשות שהאדם הראשון שיצרו התמודד עימן, אבל בהתחשב בגילאים של קווין ושיבון, סביר שידעו. ומר ופרנק בוודאי היו מודעים לבעיותיו של קווין כשהוא החליט ליצור אדם חדש, והם בוודאי היו מודעים לבעיותיה של בת זוגו של קווין, קארי ליידן, שגם היא מכורה לסמים, ובכל זאת הם נתנו לזה לקרות (למרות שלטענתם כנראה לא הייתה להם השפעה רבה עליהם). אביו של דרו התאבד כשהיה בן שנתיים ואמו של דרו הייתה בגמילה במשך רוב חייו. נקודת ההתחלה של דרו בחיים נוראית, וייתכן שהוא ירש גנטית כמה בעיות נפשיות חמורות מההורים שכמעט ולא פגש.

סבתו של דרו, מר, היא למעשה אמו בפועל. אבל עכשיו, כשקארי יצאה מגמילה והיא מכורה בתהליך החלמה, היא מבקשת משמורת מלאה על דרו. מר, שמסרבת לקבל זאת, גונבת סמים מארון הראיות של המשטרה ושותלת אותם במכוניתה של קארי. מפקד המשטרה עולה על זה ומשעה את מר מהמשטרה.

לפני שהושעתה, מר פוגשת במקרה את עמיתה, בלש המחוז קולין זייבל, בבר. הוא השתתף במפגש מחזור של התיכון, ונראה שגם חייו של זייבל לא התפתחו כפי שציפה כשהיה בתיכון. כל השיחה שלהם בבר שווה תשומת לב, אז הנה היא, לקוחה מפרק 3 אחרי 49:15 דקות:
“זייבל: ובכן, שלום לך, שותפה. מה שלומך?
מר: היי. מה אתה עושה כאן?
זייבל: אממ, שותה. זה, אחרי המשחק עם הבנים. היה לנו, אה, מפגש מחזור של חמש עשרה שנה בתיכון הערב במקגילינ’ס. זה, אה, רידלי היי ריידרס, מחזור 2005. מה את עושה? מה איתך? מה קורה?
מר: אני רק מנסה להשכיח מחשבה רעה עם שתייה.
זייבל: תני לי לעזור לך. אה, ברמן! סליחה, אני לא אעשה את זה שוב. אה… אפשר עוד אחד לגברת, ואני אשתה עוד אחד כזה. ו, אה… אני אעשה שוט של ג’יימסון. תודה.
מר: אז… איך היה? האיחוד?
זייבל: אה. זה היה טוב. זה היה, אה… זה היה די נורא. האקסית שלי הייתה שם. כמעט גרושתי לשעבר. היא, אה… היא ביטלה את זה שבועיים לפני החתונה. אבל… מה את הולכת לעשות?
מר: אני מצטערת, זייבל. זה, אה… אני מצטערת.
זייבל: זה בסדר. זה פשוט כאילו… את יודעת? היי. הנה, אה… זה לכבוד… היותנו אנו.
אני עדיין לא… אני עדיין לא יודע מה קרה, את יודעת? התעוררתי בוקר אחד והיא אמרה, “לא.” “לא מאוהבת בך יותר.” “אוקיי. רק… תני לי רגע להניח את הבייגל שלי. את מבינה למה אני מתכוון? אני, אה… אני לא יודע. אני מגיע לגיל הזה, נכון? סלחי לי, אבל אני… כאילו, אני מגיע לגיל הזה שבו אני מתחיל להסתכל על החיים שלי ואני אומר…”ובכן, הנה מה שחשבתי שהם יהיו… ו… הנה מה שזה באמת.”
“האם אני הגיוני בכלל?”
מר: ובכן… תמיד דמיינתי שאני אהיה שוטרת. זה החיים סביבי שלא ציפיתי שיתפרקו באופן כל כך מרהיב.
זייבל: מצטער על הבן שלך. אני בטוח שהיית אמא טובה.
מר: לא. לא, לא הייתי.”

דפוק בדיוק כמו כל אחד אחר

בדומה לדרמות פשע אחרות, גם בסדרה הזו, הצופים מובלים לחשוב על דמויות שונות כחשודות עיקריות ככל שהחקירה מתקדמת. לא אטריח אתכם במי ומדוע, מכיוון שחלק גדול מזה אינו רלוונטי לעניין הספציפי שלנו. אבל חשוב לציין שחברתה הטובה ביותר של ארין, ג’ס ריילי, הודתה שארין אמרה לה שדילן אינו אבי התינוק שלה. ארין שיקרה לדילן כי היא לא יכלה לומר מי האב האמיתי, ומכיוון שהיא יצאה עם דילן באותה תקופה והוריו הם אנשים טובים ואחראיים, ולכן היא סמכה עליהם שיטפלו בילד שלה גם אם דילן לא יעשה זאת. בשלב זה איננו יודעים מי האב.

בינתיים נעדרת ילדה נוספת. זוהי מיסי סייגר, המתוארת כילדה מוכשרת ומבטיחה, שסיימה לימודי תיכון בהצטיינות, והצטיינה גם בהתעמלות ובהוקי שדה, והייתה חברה במועצת התלמידים. לאחר התיכון היא נרשמה לתכנית סיעוד באוניברסיטה. בשנה הראשונה ללימודיה, אישה מבוגרת לא עצרה בתמרור עצור ופגעה במיסי בזמן שחצתה את הכביש. מיסי שברה את ירכה. זמן קצר לאחר מכן, היא התחילה לקחת אוקסיקודון, ואז גם מורפיום, עד שהגיעה למצב של התמכרות. כדי לממן את הסמים, מיסי מתחילה לעבוד בתעשיית המין. לילה אחד היא נאספת על ידי אדם במשאית שחטף אותה ונעל אותה בעליית הגג שלו. מיסי לא היתה כלואה לבד בעליית הגג, גם קייטי ביילי נעולה שם כבר שנה.

הערה קצרה אחת על חייה הטרגיים של מיסי. מלבד העובדה שכל חיים, אפילו של אישה צעירה מבטיחה ומוכשרת, יכולים בקלות להיהרס לחלוטין, אני לא חושב שיוצרי הסדרה בחרו באופן אקראי את התאונה הספציפית הזו כטריגר להרס. וגם אם כן, אסור לנו להתייחס אליה כאל אקראית. הדימוי הנפוץ הוא של נהגים צעירים חסרי אחריות או שיכורים שפוגעים בקשישים בזמן חציית כבישים, ושל שברים בירך כפציעות נפוצות של קשישים. אני חושב שהסיפור הנפוץ לכאורה התהפך כאן במכוון כדי להראות שדברים כאלה יכולים לקרות ולעתים קרובות גם לצעירים. הם יכלו לבחור כל פציעה אחרת שתגרום למיסי להתחיל להשתמש באוקסיקודון. לדוגמה, למרות שמיסי היא דמות שולית מאוד בסדרה, היה חשוב ליידע אותנו שהיא עסקה בהתעמלות והוקי שדה, שתי פעילויות עם פוטנציאל גבוה לפציעה, ובכל זאת היא נפצעה בזמן חציית כביש. אז אני חושב שהם בחרו בכוונה מצב בו אישה זקנה הרסה חיים צעירים, ועוד בטעות.

בחזרה לעלילה, בזכות תושייתה של נערה אחרת שהותקפה על ידי האיש הזה, והצליחה איכשהו להימלט ולכתוב חלק מלוחית הרישוי שלו, למר (שעדיין בהשעייה) ולזייבל, יש תיאור של האיש, של המשאית שלו, וחלק מלוחית הרישוי שלו.

בזמן שהמתינו לתוצאות בדיקת לוחית הרישוי, מר וזייבל ניהלו שיחה מעניינת נוספת הרלוונטית לנושא שלנו, במהלכה זייבל מודה שהוא לא באמת פתר את התיק שהביא לקידומו. שוב, השיחה הזו ראויה לאזכור במלואה, אז הנה היא, לקוחה מפרק 5 אחרי 45:55 דקות:
ר: היי, אני מצטערת על הלילה ההוא.
זייבל: אין לך על מה להצטער, מר. רק להיות כנה לגבי איך שאת מרגישה.
מר: אני פשוט לא יכולה לעשות את כל זה.
זייבל: את כל מה?
מר: מה שאתה רוצה.
זייבל: איך את יודעת מה אני רוצה?
מר: החיים שלי הם חרא, זייבל. אני עומדת לאבד את המשמורת על הנכד שלי. אני עדיין עובדת על עניינים לא פתורים בנוגע להתאבדות של הבן שלי. ו… בעלי לשעבר גר בבית שבחצר האחורית שלי, אז אתה צודק, אני לא יודעת מה אתה רוצה, אבל… אני בטוחה שזה לא את זה.
זייבל: יכולת פשוט להגיד את זה כשהזמנתי אותך לצאת.
מר: אני יודעת. והייתי צריכה. אבל אני פשוט, אה… גם אם הם זרקו אותי מהדבר המזורגג, זה עדיין התיק שלי. אתה יודע מה זה כשתיק נכנס לך ככה ללב? זה לא מתג שאפשר פשוט לכבות.
זייבל: לא פתרתי את התיק הזה.
מר: מה?
         זייבל: הבחורה מדארבי. ההורים שלה שכרו חוקר פרטי כי לא עבדנו מספיק מהר. איזה שוטר לשעבר, שתיין שמחפש להרוויח קצת כסף מתקשר אליי יום אחד משום מקום, אומר שהוא רוצה להשוות ממצאים. חושב שיש לו משהו. התעלמתי מזה. עוברים כמה שבועות, אני באזור, אז אני קופץ לבית שלו. ואחותו שם אורזת את הבית. אומרת שהוא בהוספיס. הכבד שלו לא החזיק… אבל שאני יכול לקחת כל מה שארצה. אז מצאתי אחד שסומן “זייבל”, ואני לוקח אותו הביתה. הממזר הזה חיבר את הכל ביחד. השכן נתן אליבי שלא הסתדר. הוא תפס את זה… ואני פספסתי. הגשתי צו חיפוש, הגענו לבית של החשוד, מצאנו את הנעל של הילדה המסכנה בחדר השינה שלו, הוא הודה… התיק סגור.
מר: למה עשית את זה?
זייבל: אני לא יודע, לעזאזל. אני חושב שבאמת רציתי לעשות משהו גדול… פעם אחת בחיי.
מר: אם זה גורם לך להרגיש טוב יותר, אני הסתרתי סמים אצל אמא של הנכד שלי. בגלל זה הוציאו אותי לחופשה.
זייבל: רגע, את רצינית? אלוהים אדירים.
מר: לעשות משהו גדול זה אוברייטד. כי אז אנשים מצפים לזה ממך… כל הזמן. מה שהם לא מבינים זה שאת דפוקה בדיוק כמוהם.

תעזבי את המשפחה שלי בשקט

בעקבות תוצאות בדיקות הרישוי, מר וזייבל מאתרים מישהו שמתאים באופן מושלם לתיאור של החשוד שלהם, תושב העיירה וויין פוטס, ומגיעים לתשאל אותו. שנייה לפני שזייבל שולף את אקדחו לאחר שמבין שזה אכן האיש שלהם, פוטס מקדים אותו והורג את זייבל. לאחר קרב יריות בתוך אותו בית, מר מצליחה להרוג את פוטס ולשחרר את הבנות.

מאחר שוויין פוטס הוא התגלמות אולטימטיבית של הרוע, זה אולי הופך אותו למפחיד הרבה יותר כשלעצמו, אבל פחות מפחיד באופן כללי, משום שאנו מאמינים שאנשים כאלה, שהם התגלמות של “רוע טהור”, הם נדירים למדי, ולכן פחות רלוונטיים לחיינו האמיתיים. אחרי שאמרנו את זה, קודם כל, למרבה הצער אנשים רעים כמו וויין פוטס אכן קיימים. ומצער הרבה יותר, הוא שאנשים שחוטפים ואונסים בנות ל”זמן קצר”, או “סתם” אונסים בנות בלי לחטוף אותן, זה משהו שקורה כל הזמן ולכן יש לו רלוונטיות בכל מובן.
שנית, ובקשר לסיפור הספציפי הזה, פוטס חטף את קייטי ומיסי, אבל הוא לא זה שהרג את ארין. הרוצח של ארין רחוק מלהיות התגלמות אולטימטיבית של הרוע. ובמובן מסוים, זה הופך את הרצח של ארין למפחיד עוד יותר ובוודאי רלוונטי יותר לנושא שלנו.

מכיוון שאני כלל לא רואה את הסדרה הזו כאחת שעוסקת בחקירת רצח, זה כביכול לא באמת משנה, במיוחד לאור העניין הספציפי שלנו כאן, מי הרוצח של ארין. אבל במקרה הזה, בהתחשב בזהות הרוצח, זה מאוד משנה.

מתברר שלארין הייתה מערכת יחסים רומנטית עם אחד מבני דודיו של אביה, ג’ון רוס, שהוא גם בעלה של חברתה הטובה ביותר של מר, לורי. ג’ון הוא האב האמיתי של בנה של ארין, די ג’יי. לא רק שהוא נשוי, ויש לו בן מחוץ לנישואיו, הוא גם יצר את הילד הזה עם קטינה שהוא קרוב משפחה שלה, מה שהופך את מערכת היחסים הזו לגילוי עריות. אז ג’ון היה עושה הכל כדי לשמור על זה בסוד. לו ג’ון היה מבצע פשע חמור כל כך על מנת לקבור פשעים חמורים אחרים, שאחד מהם הוא יצירת אדם, ועוד אדם עם נקודת התחלה גרועה מאוד בחיים, זה היה טיעון אנטי-נטליסטי חזק כשלעצמו, אבל לא ג’ון הוא שרצח את ארין, אלא בנו בן ה-13 ראיין הוא שעשה זאת.

ראיין היה מודע למערכת היחסים של אביו עם ארין. חמש שנים קודם לכן, לג’ון היה רומן נוסף שגרם לפרידה זמנית בינו לבין לורי. ראיין, שסבל מפרידת הוריו, לא רצה שזה יקרה שוב, והפעם כנראה לתמיד. בליל הרצח, ראיין ראה את אביו מנהל שיחת טלפון וגילה שזו ארין. לאחר מכן הוא ראה בטלפון של אביו הודעת טקסט מארין המבקשת ממנו להיפגש איתה בפארק. ראיין השיב מהטלפון של אביו שהוא יבוא, ולפני שהגיע לשם, הוא עצר במחסן של מר קרול כדי לקחת אקדח שידע שיש שם. התוכנית של ראיין הייתה רק להפחיד את ארין כדי שתתרחק ממשפחתו. אבל הדברים יצאו משליטה כאשר ארין ניסתה לקחת ממנו את האקדח ולאחר מאבק קצר הוא ירה בה. ראיין נבהל והתקשר לאביו, שהתקשר לאחיו בילי כדי שיעזור לו, ואמר לבנו שהוא מטפל בזה. במטפל בזה הוא התכוון העברת הגופה ליער בידיעה שארין עצמה וילדים רבים אחרים היו שם באותו לילה, ולכן קיווה לעורר חשד כלפי הילדים האחרים במקום כלפיו.

כאשר ג’ון הרגיש שהחשדות מתחילים להתקרב אליו, לאחר שאשתו לורי סיפרה לו שראתה אותו מספר לבנם ריאן שזה הסוד שלהם, ולאחר שאביו סיפר לו שראה את אחיו בילי מכוסה בדם בליל הרצח (וכמובן שלא סיפר לאף אחד מלבד בנו השני ורק לאחר זמן מה כדי להגן על בנו גם אם היה מעורב ברצח של נערה מקומית צעירה ואולי בהיעלמותן של שתי נערות נוספות), ולאחר שמר הבינה כמה דברים שגרמו לה לחשוב שזה אולי בילי, ג’ון ביקש מבילי לקחת את האשמה. טענתו של ג’ון היא “יש לי משפחה ולך אין אף אחד”, טיעון שמראה שבמקרים רבים משפחה זה לא בדיוק מתיישב עם צדק, אתיקה ואמת.
בילי הסכים. אבל ג’ון לא היה בטוח מספיק אז הוא ביקש מאחיו להצטרף אליו לטיול דיג אחרון לפני שהוא יסגיר את עצמו וילך לכלא. בילי רואה שג’ון ארז אקדח ומבין שאחיו מתכנן להרוג אותו במהלך הטיול הזה כדי לוודא שבנו שלו בטוח. כלומר, בטוח מלשלם את המחיר על פשע שביצע בטעות בזמן שניסה להגן על משפחתו מפני השלכות של הפשעים שביצע אביו.

אז בניגוד לחטיפת קייטי ומיסי, שבוצעה על ידי נבל אולטימטיבי, רצח ארין ושאר הפגיעות הקשות המתרחשות בסדרה נעשות על ידי “אנשים רגילים”. למעשה, הרוצח של ארין אינו אפילו ‘אנשים רגילים’, אלא ‘ילד רגיל’ שחש צורך להגן על משפחתו.

ראיין רצח את ארין כדי להגן על משפחתו, ומשפחתו הגנה עליו למרות שעשה דבר נורא בגלל דבר נורא שעשה אביו. וזה מראה שבמובן מסוים, הקמת משפחה היא כיפוף המוסר. זה היה ראיין שביצע את הרצח, אך כדי להגן על משפחתם, רבים אחרים שיקרו, רימו, טייחו, והובילו את החוקרים להאמין שאחרים הם אלה שביצעו את הפשע. משפחת רוס ראתה כיצד אנשים חפים מפשע נפגעו, ובכמה דרכים, החל מלעבור חקירה, להיות בחשד חמור לעבירה חמורה מאד, להאלץ לעבור בדיקת אבהות, מעצר, ואף ירי (קני היה בטוח שדילן רצח את בתו, אז הוא חטף אותו וירה בו), ובכל זאת הם עשו זאת ללא היסוס. הם היו מוכנים לתת לאנשים רבים להיפגע כל עוד לא מדובר במשפחתם. וברגע שהסכנה הגיעה לפתח ביתם, המשפחה הקרובה הייתה במקום הראשון על חשבון המורחבת. ערכו של אח עם משפחה גדול יותר מאח ללא משפחה, למרות שבמקרה הזה דווקא האח עם המשפחה הוא זה שצריך להיות אחראי באופן מלא לכל הבלגן, והאח ללא משפחה צריך להיות אחראי רק על סיוע לאחיו בטיוח רצח.

זוהי אחת משלוש הסיבות העיקריות שאני מוצא את “הסודות של איסטאון”, כנראה בלי להתכוון לכך, כסדרת טלוויזיה מאד אנטי-נטליסטית: כפי שנטען זה עתה, היא מדגימה איך משפחה יכולה להיות דבר מסוכן ומאד לא מוסרי, וכפי שנטען קודם לכן, וכעת ארחיב על כך, הסדרה מתארת ​​את החיים כמאכזבים ביותר במקרה הטוב ונוראיים לחלוטין במקרים הגרועים יותר, והיא מתארת ​​מערכות יחסים משפחתיות כמאכזבות ביותר במקרה הטוב ונוראיות לחלוטין במקרים הגרועים יותר.

כולם כואבים

ההיבט האנטי-נטליסטי הברור והמיידי של “הסודות של איסטאון” הוא ככל הנראה שילדיהם של אנשים עלולים להחטף ולהאנס מדי יום על ידי פסיכופת, להירצח, או להיות רוצחים. אבל לדעתי, זה יהיה לפספס את ההיבטים האנטי- נטליסטיים העמוקים יותר, אשר באים לידי ביטוי בחייה של כמעט כל דמות בסדרה.

“הסודות של איסטאון” היא כביכול דרמת פשע, אבל במקרה שלה, הפשע המתרחש בעיירה הוא רק חלון לדרמה שהיא חייהם של האנשים בעיירה הזו. כולם בעיירה הזו סובלים בחיים, ובלי קשר לפשעים שבמרכז הסדרה.

מר שיהאן, גיבורת הסדרה, סובלת מדיכאון, מהפצע הפתוח שהותירה בה התאבדותו של בנה, מהחור הצורב שיצרה התאבדותו של אביה כשהייתה בת 13, מהתמודדות עם התמכרותו לסמים של בנה, ממאבקי משמורת על נכדה, מהבעיות של נכדה, מבעלה לשעבר שנישא בשנית וגר ממש לידה, מהקשר הנורא שלה עם אמה ועם בתה.

אמה של מר, הלן, סובלת מקשיי ומכאובי ההזדקנות, וממערכת היחסים הנוראית שלה עם בתה.
השתיים לוחצות זו לזו על נקודות כואבות ורגישות לאורך כל הסדרה, והיחסים המתוחים ביניהן מגיעים לנקודת רתיחה כשהן מתעמתות זו עם זו בקצרה על מערכת היחסים שלהן בפרק האחרון. זה מתחיל כשמר אומרת להלן שהיא לא הייתה רכה איתה כמו שהיא עם דרו, וממשיך כך:
“מר: אם זה היה הפלסטר שלי כילדה, היית אומרת לי לשתוק ולתקן את זה בעצמי.
הלן: אה, כן. זה משהו שאת מדברת עליו בטיפול?
מר: זה בסדר אם אעשה זאת?
הלן: כמובן. האמת היא, שכעסתי הרבה. כעסתי… (נאנחת) …שאבא שלך לא היה האדם שחשבתי שאתחתן איתו, ו… כעסתי שלא הצלחתי לתקן אותו, ו… הוצאתי הרבה מזה עלייך. אני מצטערת, מר.
מר: ובכן… אני סולחת לך, אמא.
הלן: טוב. כי סלחתי לעצמי מזמן.
מר: אמא.
שיבון: סבתא. (הלן מתייפחת) סבתא, אל תכעסי. סבתא, בבקשה.
מר: לא. קדימה. בואו… בואו לא נעשה את זה עכשיו.
הלן: בסדר. בסדר, אני מצטערת. אני מצטערת. רק זה… זה מה שאני מאחלת לך, מריאן. רק שתוכלי לסלוח לעצמך. על קווין. זו לא הייתה אשמתך. זו לא הייתה אשמתך.
מר: כן. אני הולכת… להשתמש בשירותים.”

שיבון, בתה של מר, אינה אם בת-עשרה, אינה סובלת מדיכאון, ואינה מכורה לסמים, אלא אישה צעירה ומוכשרת למדי שעוזבת את איסטאון כדי ללמוד בברקלי. שיבון אולי תעזוב את איסטאון, אך לא סביר שתוציא את איסטון ממנה. היא נפגעה קשה מאד מהתאבדות אחיה ומכך שהיא זו שמצאה אותו. למעשה, היא קיבלה את המלגה מברקלי על סמך סרט שעשתה על התאבדותו. היא כועסת ונוטרת לאמה על כך שהיא זו שמצאה את אחיה מת במקום שאמה תמצא אותו. היא אמרה לאמה שהיא שונאת אותה על כך. והיא שונאת אותה על כך שלא דיברה איתה על קווין.

אם כבר מדברים עליו, קווין שיהאן סבל במשך שנים מדיכאון ומבעיות נפשיות שונות אחרות, כמו גם מהתמכרות לסמים.

בת זוגו לחיים של קווין, קארי ליידן, גם היא מכורה לסמים וכתוצאה מכך אינה יכולה לגדל את בנם.

ובנם דרו סובל מהפרעת קשב וריכוז, מהיפראקטיביות, מטיקים, יש לו הפרעות שינה, וחוסר יציבות בחייו. הוא בקושי רואה את אמו הביולוגית, הוא איבד את אביו כשהיה בן שנתיים. הוא אולי לא זוכר אותו, אבל הוא יודע שהיה לו אבא ושהוא איננו. הוא קרא לצב שלו קווין.

בת’ הנלון, כפי שצוין קודם לכן, מטפלת באמה הסובלת מפרקינסון ובאחיה הסובל מהתמכרות לסמים. לבדה.

פרדי הנלון, אחיה של בת’, היה מכור לסמים, שעבורו גניבה מאחותו אפילו לא הייתה הנקודה הנמוכה ביותר שלו. זו כנראה היתה להתקשר לדון ביילי באופן אנונימי ולומר לה שתמורת 5000 דולר הוא ייתן לה מידע על מיקום בתה. כשדון הגיעה לנקודת המפגש פרדי ניסה לגנוב את התיק שלה ולברוח, לא לפני שדון זיהתה שזה הוא. פרדי מת ממנת יתר בביתו הקפוא.

קולין זייבל, כפי שצוין קודם לכן, הרגיש כמו כישלון וכמו רמאי, והתאכזב מאד מאיך שחייו התגלגלו, חיים שהסתיימו באופן טרגי על ידי פסיכופת שרצח אותו בעת מילוי תפקידו.

ג’ודי זייבל איבדה את בנה בגלל שפסיכופת לא רצה להתפס.

מארק ברטון, הכומר של העיירה, היה חשוד ברצח ארין מכיוון שרישום הטלפון שלה הראה שהוא אחד האנשים האחרונים שדיברו איתה. במהלך החקירה מתברר שמארק גם פגש את ארין בלילה בו נרצחה. היא ביקשה ממנו טרמפ מהיער לפארק שם הייתה אמורה לפגוש את ג’ון. ומארק הפך לחשוד העיקרי לאחר שנודע שהוא הועבר לאיסטאון מעיירה אחרת לאחר טענות על התנהגות בלתי הולמת כלפי קטינה. איננו יודעים מה קרה בקהילה שלו לשעבר, אך כאשר תושבי איסטאון שמעו על ההאשמות, זה הספיק להם לתקוף אותו פיזית. אנו יודעים שבאותו לילה מארק רק ניסה לעזור לארין, אך עקב ההאשמות הקודמות הוא נתקף פאניקה ולא סיפר למשטרה שהוא נתן לארין טרמפ לפארק, ושהוא זרק את האופניים שלה לנהר. אבל הוא לא פגע בה.

אפילו גלן קרול, גבר מבוגר שאיבד את אשתו בטי במהלך הסדרה, סיפר לכל האנשים שהגיעו להלוויה של אשתו שבגד בה עם הלן. מאוחר יותר הוא התקשר למר בגלל בעיה אחרת והם ניהלו את השיחה הקצרה שוברת הלב, ובתקווה פוקחת העיניים, הזו:
מר: “הכל בסדר, מר קרול?”
גלן קרול: לא. את יודעת, מאז שבטי נפטרה, אני פשוט הולך ומאבד את זה. איבדת את בנך לאחרונה.
מר: כן. כן.
גלן קרול: האם זה נעשה קל יותר?
מר: לא. אבל אחרי זמן מה, אתה לומד לחיות עם הבלתי נתפס. ואתה מבין שאתה עדיין צריך לשים אוכל במזווה, לשלם את חשבון החשמל ולכבס את הסדינים. אז… אתה פשוט מוצא דרך לחיות עם זה.”

למרות שהיה בריון שגרם נזק רב, מאחר ובחלק זה של הטקסט אני סוקר את הפגיעות מהם סובלים תושבי העיירה הזו, בהקשר זה אני חושב שחשוב להזכיר שדילן הינצ’י היה חשוד עיקרי ברצח חברתו לשעבר, הוא גילה שהיא בעצם אוהבת מישהו אחר, אביה של חברתו לשעבר ירה בו והוא נמצא בשיקום עקב הפציעה, ומי שהוא היה בטוח שהוא בנו התברר כבן של מישהו אחר.

הוריו של דילן, סטיב וקתרין הינצ’י, הם אנשים אכפתיים ואמפתיים מאוד. הם קשורים מאוד לדי ג’יי והיו מוכנים לדאוג לו גם לאחר שהתברר שדילן אינו אביו. אבל די ג’יי נלקח מהם משום שאביו האמיתי, ג’ון, רצה שאשתו לורי תגדל אותו.

כמו בן זוגה דילן הינצ’י, גם בריאנה דלראסו היא בריונית שגרמה נזק רב, אך בהקשר הספציפי הזה חשוב להזכיר שגם היא נחשדה ברצח של ארין, איבדה את בן זוגה דילן, איבדה את ההזדמנות ללכת לקולג’ בגלל החקירה, ושוקלת לעבוד במכון יופי מקומי במקום זאת. נראה שכמו רבים אחרים, היא לעולם לא תעזוב את העיר.

מוירה רוס, בתם של ג’ון ולורי, סובלת מבריונות בבית הספר מצד ילדים שלועגים לה בגלל תסמונת דאון שלה. וכמובן מכך שמשפחתה לגמרי מתפרקת.

ראיין רוס רק בן 13 והוא הולך להיות כלוא בבית כלא לנוער לזמן רב, וישאר רוצח כל חייו. וכמובן משפחתו התפרקה לגמרי.

ג’ון רוס איבד את משפחתו ואת המוניטין שלו, כנראה לתמיד, והוא הולך לכלא לתקופה ארוכה.

לורי רוס, שמכל השחקניות בקבוצת הכדורסל הזו נראתה כבעלת חיים טובים יחסית, נשואה לגבר בוגדני שמאוהב בקטינה שהיא גם קרובת משפחתו. לאחר שהסכימה לבקשת בעלה לגדל את בנו די ג’יי, היא מגדלת שלושה ילדים: בתה הבכורה שסובלת מביריונות על רקע תסמונת הדאון שלה, הילד שבעלה יצר עם ילדה קטינה שהיא בתו של בן-דודו, והילד שרצח את הקטינה הזו, שהיא, באופן אירוני וסופר מטריד, אמו של אחיו.

זו אינה סדרת טלוויזיה על נערה נעדרת ועל ילדה שנרצחה בעיירה בדיונית קטנה בפנסילבניה, אלא הצצה לעיירה גנרית בעולם האמיתי שלנו, שבה אנשים שבורים נאלצים לחיות חיים שבורים וחסרי תקווה, בזמן, ולא כתוצאה מכך, שנערה אחת מהעיירה הזו נעלמת וילדה אחרת נרצחה.
הפשעים מאפשרים לנו לראות את כל החלקים השבורים יחד, אך הם לא גרמו לכל החלקים להישבר.

אפילו חייהם של האנשים הקשורים באופן ישיר ביותר לפשעים עצמם נהרסו עוד לפני שאלו התרחשו.
דון ביילי, אמה של קייטי, שנעלמה למעלה משנה, חולה בסרטן, ובתה הייתה מכורה לסמים לפני שנחטפה. איננו יודעים היכן נמצא אביה של בתה (או אם יש כזה בכלל) או היכן נמצא אביהם של נכדה (או אם יש כזה בכלל), והיא עובדת בחנות הנוחות של תחנת הדלק המקומית. היא גם הייתה חלק מקבוצת הכדורסל המהוללת, מה שאומר ששיא חייה גם היה כשהייתה בתיכון ומשם הכל ירד לטמיון.

גם חייו של אביה של ארין, קני מקמנמין, נהרסו לפני רצח בתו. בתחילת הסדרה אנו רואים אותו חוזר הביתה מהעבודה, ומשיב לבתו ששואלת אותו האם היה לו יום טוב: “הייתי רוצה שתבואי איתי לעבודה פעם אחת כדי לראות אם תוכלי למצוא בזה משהו טוב”. ואז הוא שואל אותה אם החבר שלה, דילן, שהוא כביכול אביו של די ג’יי, נתן לה כסף לניתוח אוזניים של התינוק מכיוון שהוא מתוסכל מהטיפול בו. הוא צועק: “אני משלם על המגבונים! אני משלם על החיתולים! אני משלם על הפורמולה!” כמו אנשים רבים אחרים בעיר הזאת, הדבר הראשון שהוא עושה כשהוא חוזר הביתה הוא לשתות. נאמר לנו שיש לו בעיית שתייה ומרומז שהוא אלים לעתים קרובות. קני גם איבד את אשתו לפני כמה שנים. אז חייו כבר היו שבורים בגלל גורמים אחרים. קני מחליט לנקום את רצח בתו ויורה בדילן כשהוא משוכנע שהוא רוצח בתו. הוא לא חשב או לא היה אכפת לו באותו רגע שההחלטה הזו תותיר את נכדו די ג’יי ללא אם וללא אב, ועם סבא כלוא.

ומר, בתור הבלשית שלא מצליחה לפתור את מקרה היעלמותה של קייטי במשך השנה החולפת, אכן רדופה על ידי העבר, אבל זה לא הפשע הלא פתור שרודף אותה, אלא התאבדותו של בנה שלה, שהיה מכור לסמים. אז גם במקרה שלה, החיים כבר היו שבורים קשות. למעשה, אפילו קייטי ומיסי, שללא ספק קרה להן הדבר הנורא ביותר (נחטפו, נכלאו ונאנסו על בסיס יומי), כבר חיו חיים נוראיים טרם נחטפו, שכן שתיהן היו מכורות לסמים שעבדו בזנות כדי לפרנס את התמכרותן.

ואחרון לסקירה זו של תושבי איסטאון הוא די ג’יי מקמנמין. בהווה די ג’יי סובל מדלקת אוזניים חמורה ומסוכנת, ומהחלפה מתמדת של מטפלים שונים. אך בעתיד, ככל שיגדל, הוא ייפגע עמוקות וכנראה באופן בלתי הפיך מההבנה מיהי אמו האמיתית ומה קרה לה, מיהו אביו האמיתי והיכן הוא ומדוע, שאחיו הוא רוצח אמו, ומי שהיא אמו בפועל ניסתה לטייח את רצח אמו הביולוגית.

למרות ש”הסודות של איסטאון” מקוטלגת כדרמת פשע, היא אינה סדרה על פשע, אלא סדרה על דרמת החיים. זוהי סדרה על מערכות היחסים של אנשים עם עצמם, עם משפחותיהם, עם חבריהם, עם הקהילה שלהם, עם האמת ועם המציאות הקודרת של החיים.
“הסודות של איסטאון” אינה סדרת טלוויזיה שמזמינה את הצופים שלה לראות כיצד פשע חמור והחקירה בעקבותיו יכולים לקרוע לגזרים את חייהם של כל כך הרבה אנשים בקהילה קטנה, אלא תוכנית שמזמינה את הצופים שלה לראות את חייהם הקרועים ממילא של אנשים בקהילה קטנה, ללא קשר לחקירת פשע חמור. בניגוד לרוב תוכניות הטלוויזיה האחרות בז’אנר הזה, המתארות עד כמה חיי אדם שבריריים, ואיך פשע אחד יכול לפגוע בקהילה שלמה ובתחושת הביטחון המזויפת של אנשים, “הסודות של איסטאון” פשוט מתארת ​​עד כמה חיי אדם שבריריים. חייהם של תושבי איסטאון לא נשברו על ידי הפשעים או על ידי ההשלכות והסודות שנחשפו בחקירות, חייהם היו שבורים הרבה קודם לכן, רק שאנחנו לא שמים לב אם אין גופה. ויש גופות רבות באיסטאון, רק שרובן של אנשים שעדיין בחיים.
“הסודות של איסטאון” מעניינת ורלוונטית מאד מזוית אנטי-נטליסטית משום שהיא מתארת ​​דיוקן של עיירה טיפוסית בעולמנו, ולכן את חייהם של אנשים רבים הנאלצים לחיות בעולם הזה.